אתנופואטיקה

אתנופואטיקה היא מדע מודרני החוקר סיפורי עם. המונח החל להיות נפוץ בשנות ה-60 של המאה ה-20.

מחקר אתנופואטי מבוסס על אנתרופולוגיה, אתנולוגיה ולשון. הוא הראה שהתפיסות הישנות של תרבות קמאית סטטית וסמלים אוניברסליים אינן מדויקות. לכן בודק התחום את ההקשר התרבותי והחברתי שבו נולדו הסיפורים.

המחקר שם דגש על המספר ועל ה'היגוד', כלומר על סיפור בעל פה מול קהל. המספר נתפס כמעביר תרבות וכדמות חשובה בדור הצעיר, לעתים יותר משמעותי ממנהיגים אחרים. בהיגוד המספר שומר על הפרטיות שלו ולא חושף את עמדותיו, כך נמנע קושי במעמדו מול הקהל.

קיימת גם תופעת ה'משאלה הכמוסה', רצון נסתר של המאזין (לדוגמה: שיפור מצב או ידידות) שמתקיים באופן סמלי בתוך הסיפור. זה מחזק את התלות של הקהל במספר ומבליט את האופי המכשף של ההיגוד.

המספר מפתח 'דמיון יוצר', יכולת לשנות ולהתאים את צורת ותוכן הסיפור כדי לשלוט בקהל ולשמר רלוונטיות.

עם התפתחות התקשורת נוצרו קשרים בין חוקרים ונולדו אסכולות אתנופואטיות מגוונות.

גישה זו, שנקראת גם השוואתית או פינית, שואלת היכן ומתי נוצרו סיפורים וכיצד התפשטו. המונוגנזיסטים טענו שסיפורים נוצרו במקום אחד והתפשטו. עבודות מוקדמות כוללות את ריכוז האפוס הפיני וקאלוואלה על ידי אליאס לינרוט, והשפעת האחים גרים.
בשנת 1908 ניסח אקסל אולריק את 'החוקים האפיים' למיון סיפורים. לאחר מכן הוצגו מערכי סיווג בינלאומיים, כגון מפתח הטיפוסים של א. אארנה וס. תומפסון ואת מפתח המוטיבים של ס. תומפסון. ארכיונים, כמו ארכיון הסיפור העממי באוניברסיטת חיפה (פעיל מ-1955 עם אלפי סיפורים), תומכים בגישה הזו.
הביקורת על הגישה מצביעה על מגבלותיה להציע מודל אוניברסלי; יש המתארים התפתחות מקומית מרובת־מקורות.

גישה זו, גם מרקסיסטית, מדגישה את הקונפליקט החברתי שבסיפורים. היא קוראת לדמויות ולעלילה כמטאפורה ליחסי מעמד. סיפורי עם משקפים לעתים את שאיפות המעמדות הנמוכים. לפי גישה זו, סיפורים משתנים בהתאם לשינויים חברתיים, ויש להם תפקיד בעיצוב עתיד חברתי. גישה זו היתה נפוצה בעולם הקומוניסטי עד שנות ה-80, אך עדיין משפיעה במחקר.

אתנופואטיקה חוקרת סיפורי עם. המונח הפך נפוץ בשנות ה-60.

החוקרים מצאו שתרבויות משתנות. רעיונות וסמלים לא תמיד זהים בכל מקום.

הדגש הוא על המספר. המספר הוא האדם שמספר סיפור בעל פה. ה'היגוד' זה אומר: להגיד את הסיפור בפני קהל. המספר שומר על פרטיותו. הוא מעביר מסרים וערכים לילדים ולנוער.

יש גם 'משאלה כמוסה', רצון נסתר של המאזין. לעתים הסיפור ממלא רצון זה בצורה סימבולית. זה מחזק את הקשר בין הקהל למספר.

המספר משנה את הסיפור לפי הזמן. זאת נקרא 'דמיון יוצר'. המספר מתאים את הסיפור כדי שיהיה מעניין ורלוונטי.

גישה זו בוחנת מאיפה הסיפורים הגיעו ואיך הם התפשטו. דוגמאות ידועות הן קאלוואלה של אליאס לינרוט והאחים גרים. חוקרים גם פיתחו דרכים לסווג סיפורים ולשמור אותם בארכיונים.

גישה זו רואה בסיפורים דרכים לדבר על מאבקי חברה ושאיפות. היא מסבירה כיצד סיפורים יכולים להציג רצון לשיפור מצב חברתי. הגישה היתה נפוצה עד שנות ה-80, אך משתמשים בה גם היום.