אתר קרוואנים

אתרי קרוואנים היו שכונות שבהן הוצבו קרוואנים למגורים. הם נוצרו כפתרון זמני למצוקת הדיור, בעיקר עם העלייה המסיבית מברית המועצות ומאתיופיה בתחילת שנות ה‑90, ובהמשך גם עבור משפחות מפונות בעקבות תוכנית ההתנתקות ב‑2005. ברוב המקרים התוכניות היו זמניות, אך אנשים נשארו בהם לתקופות ארוכות יותר מהמתוכנן.

בשנת 1990 מינתה המדינה את האדריכל יונה פיטלסון לראש צוות תכנון ליחידות זמניות ומהירות בנייה. תמ"א 33 לדיור מיידי וזמני אושרה במהירות, וכיסתה 55 אתרים עם כ־24,406 יחידות דיור. תוך שנתיים הוצבו כ‑27,000 קרוואנים ומגורונים עד שעתידי הקבע הוקמו על ידי משרד הבינוי.

התוכנית, לפי הצוות של פיטלסון, התכוונה להיפנות תוך חמש שנים ולהשיב את השטחים לשימושים אחרים. בפועל חלו עיכובים בתכנון ובביצוע של פתרונות קבע, ולכן חלק גדול מהאתרים נותר זמן ממושך. מבחינת מיקום, כ‑30% מהיחידות הוקמו במרכז וכ‑30% צפונית לנתניה. האתרים הגדולים כללו את באר שבע (נחל בקע), חצרות יסף, בת־חצור ונוה כרמל. בסך הכל הוקמו כ‑430 שכונות קרוואנים בגדלים שונים.

לאחר ההתנתקות ב‑2005 הוקמו שכונות קרווילות כפתרון זמני למפונים מגוש קטיף וצפון השומרון. השכונות נועדו להיות מעבר לשנים ספורות, אך רבות מהמשפחות חיו בהן עשורים. השכונה הגדולה בניצן קלטה מאות משפחות והוכרה כמרכז פינוי משמעותי.

השכונות סבלו ממחסור בתשתיות בסיסיות: חשמל לא יציב, בעיות ביוב ומים, צפיפות ומיעוט שטחים ציבוריים. רבים החזיקו מכולות לאחסון הרכוש במשך שנים. החיים בתנאים האלה פגעו בפן החברתי ובאמון כלפי המדינה, והובילו לקשיים משפחתיים ותעסוקתיים.

למרות זאת, נבנו מוסדות חינוך ובתי כנסת, והוקמו יוזמות קהילתיות כמו "גרעין אל הים". המעבר לבתי הקבע תעכב בגלל בירוקרטיה ועיכובים תשתיתיים; רק אחרי כ‑15, 18 שנים עברו חלק מהמשפחות לבית קבע, בעוד אחרות נשארו עוד שנים רבות.

אתרי קרוואנים היו שכונות עם קרוואנים למגורים. קרוואן הוא בית נייד.

הקרוואנים הוצבו בראשית שנות ה‑90 בגלל הרבה עולים מברית המועצות ומאתיופיה. אחר כך השתמשו בהם גם לפונים מההתנתקות ב‑2005. התכנית רצתה שהמגורים יהיו לזמן קצר, אך הרבה משפחות נשארו הרבה שנים.

בשנת 1990 מינו אדריכל בשם יונה פיטלסון לתכנן את היחידות המהירות. אושרה תוכנית רחבה שנועדה להקים אלפי קרוואנים ולתת פתרון דיור מיידי.

האתרים היו בצפיפות ולעיתים חסרו מים וחשמל טובים. אנשים גם שמרו שם את הרכוש שלהם במכולות שנים רבות. למרות הקשיים, נבנו בתי ספר ובתי תפילה, ואנשים ארגנו פעילויות קהילתיות.

רק אחרי הרבה שנים עברו חלק מהמשפחות לבתים קבועים. חלק נשארו בקרוואנים כמעט שני עשורים.