בושם

בושם הוא שם כולל לנוזל, קרם או שמן אתרי (שמן מרוכז מצמחים) שמפיץ ריח נעים. בושם יכול להיות מופק ממקורות טבעיים כמו פרחים ועצים, או מיוצר באופן סינתטי בתעשייה.

בשמים משמשים את האדם מאז העת העתיקה. במצרים ובמסופוטמיה הכינו בשמים לקטורת, לטקסים ולקבורה. בממצאים ארכיאולוגיים נמצאו כלים עם שרידי משחות מבושמות בקברו של תות ענח' אמון. גם בתנ"ך מוזכרים בשמים פעמים רבות, ובספר שמות יש הוראות לייצור "שמן המשחה" (שמן מיוחד למקדש).

בתקופות קדומות שמני פרחים ועצים נאספו מחלקי צמחים שונים: פרחים כמו ורד ויסמין, קליפות עץ כמו קינמון, ועצמים מן החי כמו תרמיל מושק. הריפים הערבים בימי הביניים פיתחו זיקוק מי ורדים (איסוף אדים בעת בישול ורדים), וחידוש זה הגיע לאירופה בעזרת נוסעי הצלב.

ממצאים ארכיאולוגיים נוספים כוללים מעבדה לייצור בשמים בעין גדי מהמאה ה-6. מחקר משנת 2023 מצא גם הרכב כימי של בושם רומי בריח פצ'ולי בכדים קדומים בספרד.

במאה ה-17 והשמונה עשרה השתמשו בבשמים להסתיר לריחות בבית ובבגדים. עם הזמן היגיינה השתפרה, והריח הפך פחות תלוי בבשמים חריפים. בתחילת המאה ה-20 כימיה מתקדמת אפשרה לייצור ריחות סינתטיים רבים.

בשנת 2017 שווי שוק הבשמים העולמי הוערך בכ-40 מיליארד דולר. אמריקה הצפונית היא הצרכנית הגדולה ביותר. כ-49% מחומרי הריח משולבים במוצרי ניקוי לבית, כ-46% בתמרוקים, וה-5% הנותרים לשימושים אחרים. מדי שנה נכנסים לכ-400 בשמים חדשים לשוק, אך רק כ-40 ישרדו לאחר שלוש שנים. נציין שפרוקטר אנד גמבל הייתה יצרנית מובילה בתחום נכון ל-2013.

תכשירי בושם מכילים חומרי ריח מומסים בממס נדיף (נוזל שמאפשר לבושם להתנדף כגון אלכוהול). סיווג לפי ריכוז חומרי הריח:
- פרפיום (20%, 40%)
- או דה פרפיום (10%, 20%)
- או דה טואלט (5%, 10%)
- או דה קולון (2%, 3%)
באופן כללי, ככל שריכוז חומרי הריח גבוה יותר, ריח הבושם נשאר זמן רב יותר על העור.

לבושם יש שלוש שכבות ריח: תווים עליונים (תווי ראש) שנעלמים בתוך כ-20 דקות, תווים מרכזיים (לב הבושם) המופיעים אחרי זמן ומשפיעים על משפחת הריח למשך כמה שעות, ותווים בסיסיים (נשמת הבושם) שנותנים עומק ועומדים לאורך זמן.

חומרי הריח מופקים במיצוי כימי ממקורות טבעיים כמו פרחים, פירות ושמנים מן החי. אחרי המיצוי ממיסים את החומרים בממס נדיף ואז מייצרים תערובות ואריזות זכוכית.

כיום מקובל מאוד להשתמש גם ברכיבים סינתטיים (מיוצרים במעבדה). הכימיה האורגנית אפשרה להכין תרכובות זהות לחומרי טבע, ולעתים אף ניחוחות שלא היו ידועים בעבר. רוב חומרי הגלם הסינתטיים מקורם בתעשייה הפטרוכימית.

יוצרי בשמים משתמשים בקבוצות ריחיות כדי לבנות תערובות ולתאר אותן. קבוצות אלו מסייעות להגדיר את אופי הבושם ולתפעל את היצירה לפי טעם.

במקרא הבושם מוזכר פעמים רבות כשם כללי לחומרים ריחניים מהצומח. מסחר בבשמים מוזכר בפרשת מכירת יוסף ובסיפורים אחרים. בתורה מופיעה גם הכנה של שמן המשחה שכולל מרכיבים כמו שמן זית, מור, קינמון, קידה וקנה-בושם. קטורת (תערובת בשמים לבעירה) הוזכרה כהקרבה במקדש.

בספרות חז"ל דנו בברכות על ריחות טובים, ובמנהגים כמו "מוגמר", הנחת בשמים על גחלים בסיום סעודה. חז"ל גם הזהירו מפני התבשמות מופרזת, מחשש לעורר תשוקה, והיו איסורים על יציאה לשוק כשהאדם מבושם במקומות מסוימים. כיום ההלכה מתייחסת לשימוש בבושם באופן מושכל, ותנאים כמו ריח חריף עלולים לשנות את המנהג.

בושם הוא נוזל או שמן שמפיץ ריח טוב. שמנים אתרים הם שמנים מרוכזים מצמחים.

אנשים הכינו בשמים כבר לפני אלפי שנים. מצרים העתיקה השתמשה בבשמים בטקסים ובקבורה כדי לכבד את המתים בעדינות. בתנ"ך מופיעים בשמות שונים, וגם בימי הרומאים והעברים היו בשמים.

הערבים גילו איך להכין "מי ורדים". זה נעשה על ידי זיקוק, איסוף אדים שנוצרים בבישול. נוסעים וילחמו הביאו את השיטה לאירופה.

לבושם יש שלוש שכבות ריח: ראשוניות שנעלמות מהר, מרכזיות שמגדירות את הריח, ובסיסיות שנותרות הכי הרבה זמן.

חומרי ריח מופרדים מפרחים, קליפות וזרעים. חומרים אלה ממוססים בנוזל נדיף (נוזל שעוזר לריח להתזה), ומכינים מהם תערובות.

בעבר חלק מהבשמים היו טבעיים. היום רבים מיוצרים גם במעבדה כחומרים סינתטיים (עשויים בכימיה).

בשנת 2017 שווי שוק הבשמים היה כ-40 מיליארד דולר. רוב הבשמים מיועדים למוצרי ניקוי ובתמרוקים. בכל שנה נכנסים הרבה בשמים חדשים, ורק כמה מהם נשארים מוכרים.

בתורה מוזכר "שמן המשחה" שהיה עשוי שמן זית ומרכיבים כמו מור וקינמון. ביהדות יש ברכות ומנהגים סביב ריחות נעימים. חכמים אמרו שיש להשתמש בבושם בתבונה ולא בהגזמה.