בישוף

בישוף (ביוונית: אפיסקופוס, משגיח) הוא דרגה גבוהה בכנסייה הנוצרית. בישוף עומד בראש דיוקסיה, כלומר מחוז כנסייתי, והוא אחראי על קיום טקסים דתיים, על הקהילה ועל מינוי כמרים במחוז. הכנסייה שבה הוא פועל קרויה קתדרלה, והיא מקום מושבו הטקסי.


תפקיד הבישוף החל להתגבש בסוף המאה הראשונה. בתקופה זו מנהיגים כמו איגנטיוס מאנטיוכיה דיברו על הבישוף כרועה רוחני שיש לכבד. בהדרגה הוקמה היררכיה כנסייתית: בישוף בראש, תחתיו פרסביטרים (כמרים מבוגרים) ודיאקונים (עובדים שירותיים). ככל שהכנסייה התרחבה, הפך הבישוף למנהיג קבוצה של כנסיות באזור גאוגרפי, והמבנה המנהלי של אימפריה רומית שימש דגם לארגון הכנסייה.

במאה הרביעית ואילך ההשפעה האזרחית של הבישופים גדלה. במערב, כאשר השלטון הרומי התפורר, נטלו בישופים תפקידים אזרחיים ולעתים הפכו לשליטים מקומיים, "נסיך-בישוף". במזרח התופעה הזאת הייתה חלשה יותר. הבישוף של רומא הפך לאפיפיור, ובמשך הזמן צבר סמכויות אזרחיות ודתיות רבות, עד להיווצרות מדינת האפיפיור ולבסוף להסדרי הוותיקן המודרניים.

בישופים גם שימשו כתפקידים פוליטיים חשובים; למשל בארמונות ובממלכות ימי‑הביניים היו בישופים יועצים ולעתים גם בעלי השפעה על בחירת קיסרים ומלכים.


יש כמה סוגים של בישופים, כל אחד עם תפקיד שונה:
- ארכיבישוף: בישוף של ארכידיוקסיה, דיוקסיה חשובה או מרכזית. לרוב זה כבוד היסטורי.
- בישוף מטרופוליטני: ארכיבישוף שמפקח גם על כמה דיוקסיות באזור.
- בישוף סופרגני: בישוף הכפוף לבישוף אחר או עוזר במשרה מלאה.
- כורפיסקופוס: סגן שמטפל בכנסיות כפריות.
- בישוף טיטולרי: בעל כיסא ישן או כבוד בלבד, בלי דיוקסיה ממשית.
- בישוף עזר: בישוף שעוזר לבישוף דיוקסיה, בדרך כלל גם טיטולרי.
- בישוף יורש (קודטור): מי שהוקצה לרשת את בישוף הדיוקסיה בעתיד.
- עוזר בישוף לשם כבוד: תואר לשעבר לבישוף שפרש.
- פרימט: בישוף של הכנסייה הוותיקה ביותר במדינה; לרוב כבוד בלבד.
- פרילאט: כל נושא משרה מבישוף ומעלה שיש לו סמכויות שיפוט כנסייתיות.
- קרדינל: תואר בכיר בקתוליות; בדרך כלל בישוף או ראש כנסייה.
- פטריארך: מנהיג של כנסייה אוטוכפלית או סואי יוריס, לעתים נקרא "קתוליקוס".


הבישוף מוסמך על‑ידי בישופים אחרים. בדרך כלל נדרשים שניים או שלושה בישופים להסמכה תקפה. שיטות הבחירה משתנות בין כנסיות: בקתוליות אספת הבישופים פועלת בהסכמת האפיפיור; בכנסיות המזרחיות יש שילוב של בחירה מקומית והשפעה של כמרים ומכהנים בקודש.

הבישוף מוסמך בעצמו להסמיך כמרים ודיאקונים, ולעתים מעניק ברכה מיוחדת לטקסים מסוימים. בכנסיות קתוליות, אנגליקניות ואורתודוקסיות טוענים לקיום רצף של הסמכות מבישוף לבישוף מאז תקופת השליחים, זו נקראת ירושה אפוסטולית.

במקומות ובתקופות שונות הופיעה גם ירושה משפחתית של משרות בישופות. במאה ה‑4 עד ה‑9 בגליה, למשל, מונו לעתים קרובות בני משפחה למשרות אלו. בכנסייה האנגליקנית חלו שינויים בטקסי ההסמכה, ובמאה ה‑20 החלו להסמיך נשים לבישוף (הסמכת בישופות נשים החלה בסוף המאה ה‑20).

בישוף הוא מנהיג דתי בכנסייה הנוצרית. הוא אחראי על אזור גדול של כנסיות. את האזור שלו קוראים דיוקסיה. דיוקסיה = מחוז כנסייתי. הכנסייה המרכזית שלו נקראת קתדרלה. קתדרלה = הכנסייה של הבישוף.


בתקופה עתיקה, בסוף המאה הראשונה, התחילו למנות בישופים. הם היו כמו רועים של קהילה. סביבם עמדו פרסביטרים (כמרים בוגרים) ודיאקונים (עוזרים). כשהכנסייה גדלה, הבישוף הפך למנהיג של כמה כנסיות באזור.

מאוחר יותר, כשהאימפריה רומא התפוררה, בישופים במערב קיבלו גם תפקידים אזרחיים. חלקם היו חזקים והיו כמעט שליטים. האפיפיור הוא הבישוף של רומא. בזמן המודרני הוסדר מעמדם של האפיפיורים והוותיקן הוא שטח עצמאי.


- ארכיבישוף: בישוף חשוב של אזור מרכזי.
- בישוף עזר: בישוף שעוזר לבישוף הראשי.
- בישוף טיטולרי: בישוף שיש לו כותרת בלבד, בלי אזור אמיתי.


בישופים מעמידים בישופים חדשים. בדרך כלל צריכים שניים או שלושה בישופים לטקס ההסמכה. הבישוף גם מסמיך כמרים. בכנסיות שונות בוחרים בישופים בדרכים שונות. בכנסייה הקתולית יש אישור של האפיפיור; בכנסיות אחרות יש בחירה מקומית. באנגלקיות החלו להסמיך נשים לבישוף בסוף המאה ה‑20.