בית בושת

בית בושת או בית זונות הוא עסק שמציע שירותי מין ללקוחות. "שירותי מין" פירושם מגע מיני תמורת כסף. הפעלתם חוקית בחלק מן המדינות ולעיתים אסורה, ולכן לפעמים בתי בושת פועלים כמסווה של עסקים אחרים, כמו מכוני עיסוי.

בתי בושת קיימים מאז העת העתיקה. בכתבים שומריים לפני 4000 לפנה"ס תוארו מקדשים שבהם נשים העניקו שירותי מין למבקרים. ביוון ורומא העתיקות פעלו בתי זונות מפוקחים, ולרוב היו קרובים לבסיסי צבא ולרחובות העיר. בפומפיי נשתמרו בתי זונות רבים שאפשרו לנו לראות כיצד הם נראו.

בימי הביניים ואחריהן ערים רבות סיפחו את בתי הזונות לפיקוח העירוני. הרשויות קבעו רחובות מיוחדים ושעות פתיחה, ולעתים אסרו כניסה לבעלי מקצוע מסוימים או לקבוצות מסוימות. לעובדות בבתי הזונות הוטלו הגבלות רבות: תעריפים, מראה לבוש, ואיסורים על קיום יחסים קבועים עם לקוחות.

בצרפת במאה ה-19 פעלו בתי זונות מבוקרי מדינה שנקראו maisons closes. בשנות ה־1900 מספר בתי זונות מפוארים בפריז הפכו למפורסמים. אחרי מלחמת העולם השנייה רבות ממדינות אירופה הפסיקו לאפשר בתי זונות רשמיים; בצרפת נאסרה פעילותם ב־1946.

בחלק מהמדינות הזנות אסורה במפורש. במדינות אחרות היא חוקית ומפוקחת רק בחלקה. יש מקומות שמאפשרים בתי זונות בפיקוח ממשלתי, כמו חלקים מאוסטרליה והולנד, ובנבדה שבארצות הברית מותרת פעילות במחוזות מסוימים.

גם כשזנות מותרים בחוק, פעילויות נלוות עלולות להישאר בלתי חוקיות. כך נוצר שילוב של מוסדות חוקיים ובלתי חוקיים באותם אזורים.

בישראל הפעלת בית בושת אסורה לפי סעיף 204 לחוק העונשין. בפועל לפעמים מתקיימת פעילות תחת שמות של מכוני ליווי, מכוני בריאות או מכוני עיסוי. פרסומים שמציעים "עיסוי מענג" ומציינים "ללא מין" משקפים סתירה שמערכת המשפט בדקה.

בתי זונות מופיעים ביצירות ספרות ואמנות רבות. דוגמות בולטות הן ספרו של ג'ון סטיינבק "קדמת עדן", השיר העם "The House of the Rising Sun" וצילומי כמה מציוריו של אנרי דה טולוז-לוטרק. סיפורים אלו מציירים היבטים שונים של החיים בבתי זונות ואת בני האדם שעבדו בהם.

בית בושת הוא מקום שבו אנשים נותנים מגע מיני תמורת כסף. "מגע מיני" זה סוג של חיבוק או פעולות אינטימיות לאנשים בוגרים.

בתי בושת היו קיימים כבר לפני אלפי שנים. בעיר פומפיי הרומית נמצאו שרידים של בתי בושת ישנים. גם ביוון וברומא העתיקות היו מקומות כאלה.

בערים אירופיות בימי הביניים קבעו לשוברים איפה מותר היה לפתוח בתי בושת. אזורים אלה הפכו מאוחר יותר ל"רובע החלונות האדומים" שאנשים רגילים מכירים.

במאה ה-19 בפריז פעלו בתי בושת מפוארים. אחרי מלחמת העולם השנייה רבים ממדינות אירופה אסרו עליהם.

בחלק מהמדינות בתי בושת חוקיים ומפוקחים. במדינות רבות אחרים הם אסורים. בישראל זה אסור בחוק. לפעמים בתי בושת עובדים כמכוני עיסוי כדי להסתיר את הפעילות.

בתי זונות מופיעים בספרים, שירים ובציורים של אמנים כמו טולוז-לוטרק. גם שירים כמו "House of the Rising Sun" מזכירים מקומות כאלה.