בית הכנסת הגדול של פירנצה נבנה בסוף המאה ה-19 ונחנך ב-24 באוקטובר 1882. המבנה הוקם לאחר שהגטו הישן במרכז העיר נהרס ב-1848, והקהילה היהודית התפזרה ברחבי העיר. המטרה הייתה להקים מקדש מרכזי ומוסדות קהילתיים בסמוך.
התכנון הוטל ב-1874 על האדריכל מרקו טרֶוֶס (Marco Treves). אליו הצטרפו שני אדריכלים נוספים, והמבנה נבנה בסגנונות הנאו-מורי והנאו-ביזנטי. משפחות מקומיות, כמו משפחת מונטברוצ'י, וסגירת נכסים של נשיא הקהילה דוד לוי תרמו למימון. בית הכנסת הושלם ב-1882, ובחצר הסמוכה הוקם בית אבות לזכר Settimio Saadun. על שמו של נתן קאסוטו, שהיה רב בעיר ב-1943 ונרצח בשואה, נקרא בית ספר שהוקם לאחר המלחמה.
הבניין ניצב במרכז גן ציבורי מוקף במבני מגורים. בכניסה לגן שער בסגנון מורי. בחצר יש לוחות זיכרון לזכר קורבנות השואה, חללי מלחמת העולם הראשונה, שלושה בני העיר שנפלו במלחמת העצמאות והמתנדב אריה אבישר שסייע לשיקום הקהילה אחרי המלחמה.
למבנה כיפה מרכזית בגוון תכלת-ירקרק, בנויה על תוף עם פנדנטיבות. הכיפה מוארת דרך שישה עשר חלונות גבוהים. בצד המזרחי יש חצי כיפה שמסמלת את כיוון התפילה. משני צדי המבנה שני צריחים עם מדרגות המובילות לעזרת הנשים. הקשתות הפנימיות והחיצוניות מעוצבות בסגנון מורי. בכניסה חרוטה הכתובת על ביקורם של מלכי איטליה אומברטו הראשון (1887) וויטוריו אמנואלה השלישי (1911).
בחלק הצדדי יש בית כנסת קטן שהיה מניין לאשכנזים. קירות המבנה מצופים שיש, עמודי גרניט וציפוי בד צבעוני. התקרה והקירות מקושטים בציורי קיר ובפסוקים מהמקרא. ארון הקודש, תיבת העץ לשמירת ספרי התורה, מעוטר בעמודי שיש שחורים, מוזאיקה ודלתות מצופות זהב. בבניין יש דוכן גבוה מתקופת הבנייה, ששימש את הרב או הדרשן, אך כיום אינו בשימוש.
בקומה השלישית של האגף הצפוני הייתה דירת שמש בית הכנסת. ג'ינו טדסקי, השמש משנת 1933, נלקח עם משפחתו לאושוויץ בנובמבר 1943. משפחות נוספות התגוררו בבית הכנסת עד עלייתן לישראל לאחר המלחמה.
בימי הזוהר הראשונים בכניסה הופיעו מבקרים עם כובעי צילינדר. רבנים בולטים אז היו הרב שמואל צבי מרגוליס והרב משה דוד קסוטו. בזמן הכיבוש הנאצי מבנה בית הכנסת הופרש לשמש כמוסך צבאי. הנאצים שדדו אוצרות וגרמו נזקים, ואף פוצצו מוקשים שקרסו את עזרת הנשים. חלק מהאוצרות הוחזרו לאחר המלחמה, אך חלק מהנזקים הושארו בזיכרון.
בשנת 1966 עלה נהר הארנו וגרם להצפה גדולה שיוצרה נזק לריהוט, לציורי קיר ולספרים נדירים. בסיוע תרומות מתוקנו נזקים רבים, אך סימני המים נשארו על הקירות. בעשור האחרון בוצעו תיקונים לבניין ולכיפתו כדי למנוע סכנת קריסה.
המוזיקה בבתי הכנסת האיטלקיים התפתחה מהשפעות שונות: יהודים מקומיים, פורטוגזים, ספרדים, לבנטינאים ואשכנזים. גם מוזיקת האופרה והמסורת הלאומית האיטלקית השפיעו על השירה בבית הכנסת. בחלק מהתפילות השתמשו במקהלת נערים ובאורגני כנסייה שהושאלו לעיתים.
בשנת 2001 הוקלט תקליטור עם פיוטים של קהילת פירנצה.
לאחר מלחמת העולם השנייה השתמשו בבניין ובסביבתו כמרכזי הכשרה לפליטים יהודים, לקראת העלייה לארץ ישראל. אריה אבישר ועמיתים ארגנו גן ילדים, כיתות והכשרות. רבים מהעוזבים הגיעו לישראל ברכבות ובמשלוחים עוד לפני תום המלחמה.
בקומה השנייה פועל מוזיאון יודאיקה המציג פרוכות, כלי כסף, גלימות וחפצי פולחן ומציג את תולדות יהדות פירנצה. כיום נערכות תפילות בבית הכנסת ביום שבת ובחגים. בימי חול מתקיימות תפילות בבית הכנסת הקטן שבכניסה, בנוסח ספרדי.
יש בהצגה גם צילומים היסטוריים ומודרניים של הכיפה, ארון הקודש וחזית המבנה.
בית הכנסת הגדול של פירנצה נפתח ב-24 באוקטובר 1882. זהו מקום תפילה חשוב לקהילה היהודית בעיר.
הגטו הישן נהרס ב-1848. הקהילה קנתה מגרש ברחוב ויה פריני ובנתה בית כנסת גדול. הארכיטקט מרקו טרֶוֶס תכנן אותו בסגנון מורי וביזנטי. משפחות תרמו כסף לבנייה.
הבית הכנסת עומד בתוך גן. לידו שער יפה. בגן יש לוחות זיכרון לזכר אנשים מהקהילה שנפלו במלחמות ולנספים בשואה. לוח אחד מוקדש לאריה אבישר שעזר בשיקום הקהילה.
לבית הכנסת כיפה מרכזית (כיפה = כיסוי עגול על הגג). הכיפה מוארת מחלונות גבוהים. בצד יש צריחים עם מדרגות לעזרת הנשים.
מבפנים הקירות מצופים שיש וצבועים. ארון הקודש (תיבה לשמירת ספרי התורה) מעוטר בזהב ומוזאיקה. יש דוכן גבוה שבו עמדו הרבנים לדבר אל הציבור.
בזמן מלחמת העולם השנייה הפכו הנאצים את הבית כנסת למוסך ושלחו חלק מהאנשים למחנות. אחרי המלחמה חלק מהאוצרות הוחזרו. ב-1966 נשטף המקום במים כשהנהר ארנו פרץ את גדתו. הרבה דברים נשמרו ותוקנו בעזרת תרומות.
בקומה השנייה יש מוזיאון (מקום שמציג חפצים ישנים) עם פרוכות, כלי כסף וחפצי דת. היום עורכים תפילות בשבת ובחגים. בימי חול מתפללים בבית הכנסת הקטן שבצד, בנוסח ספרדי.
תגובות גולשים