בית הנבחרים הוא הבית התחתון של הפרלמנט הבריטי. זהו הגוף הנבחר והחזק ביותר בפרלמנט, לצד המלך ובית הלורדים. יש לו 650 חברים הנקראים חברי פרלמנט (MP, Member of Parliament), וכל אחד מייצג מחוז בחירה.
המונח "Commons" פירושו "פשוטי העם". השם משקף את ייצוגם של נציגי המעמדות הנמוכים, שלא היו אצילים.
650 חברים נבחרים בבחירות אזוריות בשיטת סיבוב אחד: המועמד שקיבל את מספר הקולות הגבוה ביותר במחוז זוכה. זה מקנה למפלגה הגדולה לרוב מוחלט לעיתים, אף שאינה זוכה לרוב הקולות הכולל. כיום המחוזות מתחלקים בין אנגליה, ויילס, סקוטלנד וצפון אירלנד.
מועמד נדרש לחתימות ופיקדון של 500 ליש"ט. הפיקדון מוחזר אם הוא מקבל לפחות 5% מהקולות.
גבולות המחוזות נקבעים על ידי ועדות מיוחדות ועשויים להשתנות מדי כמה שנים.
בית הנבחרים צמח מהמועצה שייעצה למלך בימי הביניים. במחצית הראשונה של ההיסטוריה הוא היה חלש מול המלך ובית הלורדים, אך צבר כוח בהדרגה.
חוק הרפורמה של 1832 התייחס ל"מחוזות רקובים" ויצר ייצוג הוגן יותר. רפורמות ב־1867 וב־1884 הורידו את תנאי הזכאות להצבעה. ב־1911 חוק הפרלמנט הגביל מאוד את כוחו של בית הלורדים בעיכוב חקיקה. הרחבת זכות הבחירה לנשים ולגברים הושלמה בכמה שלבים, בעיקר ב־1918 וב־1928.
בית הנבחרים יוזם ומאשר חוקים יחד עם בית הלורדים. בדרך כלל הבית התחתון קובע בסופו של דבר, כיוון שלבית הלורדים נתונה רק אפשרות לעכב חוקים במשך תקופה מוגבלת.
הבית גם מפקח על הממשלה. הוא יכול להצביע אי‑אמון שתאלץ ממשלה להתפטר או להפיץ פרלמנט. למרות זאת, ראש הממשלה ממונה רשמית על ידי המלך, אך בפועל זהו בדרך כלל מנהיג המפלגה הגדולה בבית.
אסופת חוקים עוברת מספר שלבים: קריאה ראשונה (הנחת החוק על השולחן), קריאה שנייה (דיון והצבעה על העקרונות), דיון בוועדה שבו בוחנים סעיפים, Report Stage לקריאת השינויים, וקריאה שלישית להצבעה סופית. לאחר מכן החוק נשלח לבית הלורדים ואם יאושר הוא מועבר לחתימת המלך והופך לחוק.
יש ועדות פיקוח (Select Committees) שבוחנות את עבודת המשרדים, ואחרות שעוסקות בחקיקה (Public Bill Committees). הוועדות מזמינות עדויות, בוחנות מסמכים ומכינות המלצות.
הדיונים מנוהלים על ידי היושב ראש (Speaker). הוא מגן על הנוהל והופך לנייטרלי בתפקידו, בדרך כלל לא מצביע אלא במקרה של תיקו.
החדר בצבע ירוק, עם שורות ספסלים משני הצדדים. שרי הממשלה יושבים על הספסל הימני, והאופוזיציה משמאל. בין שתי השורות יש קו אדום המרחק בינו לבין השורה השנייה הוא "מרחק שתי חרבות", מסורת היסטורית שמייצגת הפרדה בין הצדדים.
מושב הפרלמנט נפתח בנאום המלך, שמנוסח על ידי הממשלה. בדיון שגרתי סדר הדוברים נקבע על ידי היושב ראש.
ההצבעה נעשית קולית: "אכן" מול "לא". אם התוצאה מעוררת מחלוקת נערכים "חלוקות", חברים עוברים לאולמות המיועדים לספירה. ליושב ראש קול מכריע במקרה של תיקו.
מפלגות משתמשות ב"מצליפים" (whips) כדי לשמור על משמעת הצבעה.
ניתן להגביל דיבורים והצבעות באמצעות הצעת סיום דיון (קלוז'ר) או הגבלת זמן מראש על הדיונים, כדי למנוע דחיקות בהליכים.
הממשלה צריכה את אמון הבית כדי לפעול. אם הבית מוציא הצבעת אי‑אמון והממשלה מפסידה, עליה להתפטר או לבקש פיזור והליכה לבחירות.
התפאורה של אולם בית הנבחרים שוחזרה באולפני גרנדה ואפילו שימשה בסדרות טלוויזיה רבות, כי העיצוב שלה דומה מאוד לאולם האמיתי.
בית הנבחרים הוא החדר הציבורי בו נבחרים אנשים כדי לעשות חוקים. "Commons" פירושו פשוטי העם.
יש בו 650 חברים. כל אחד מהם מייצג אזור קטן שנקרא מחוז.
בכל מחוז בוחרים את המועמד שקיבל הכי הרבה קולות. זה נקרא סיבוב אחד. המנצח מקבל את הכיסא.
הבית עושה חוקים ומשגיח על הממשלה. הממשלה צריכה את תמיכת רוב חברי הבית.
ראש הממשלה מונה על ידי המלך או המלכה, אבל בדרך כלל זה מי שמנהיג את המפלגה הגדולה.
חוק עובר כמה שלבים: שמים אותו על השולחן, מדברים עליו, בודקים אותו בוועדה, ואז מצביעים. אם גם בית הלורדים מסכים והמלך חותם, החוק נכנס לתוקף.
דיונים מנוהלים על ידי היושב ראש. החדר ירוק ויש שורות ספסלים משני הצדדים. הממשלה יושבת בצד אחד, והאופוזיציה בצד השני.
בבית קוראים "אכן" או "לא". לפעמים חברים הולכים לחדרים ספציפיים כדי להצביע. יש ועדות קטנות שבודקות נושאים ומבקשות לדעת עדויות.
הרפורמה ב־1832 שיפרה את הייצוג. בהדרגה יותר אנשים קיבלו זכות בחירה, וב־1918 ו־1928 נשים גם קיבלו זכות הצבעה במלואה.
יש גם סט אולפן של בית הנבחרים שמהופך לסדרות טלוויזיה.
תגובות גולשים