בית לחם הגלילית

בית לחם הגלילית מוזכרת כבר במקורות עתיקים, ובין היתר בספר יהושע. לאורך ההיסטוריה התקיים במקום ישוב יהודי עד אחרי חורבן בית המקדש השני. ביער הסמוך התגלו מערות קבורה מימי בית שני, ובמקום נמצאה גם גת (מקום לכתישת ענבים) וכלי אבן ששימשו לקיום דיני טהרה.

בחפירות נמצאו שרידי בתים מהתקופות הרומית, הפרסית וההלניסטית. בתקופה הביזנטית הפכה המקום ליישוב נוצרי. נמצאה שם כנסייה מן המאה ה-5, 6 עם רצפת פסיפס (תמונה עשויה אבנים קטנות) המעוטרת בענפי גפן ובחיות. פסיפס זה מוצג כיום בנתב"ג. בתקופות המאוחרות התגלו גם מבנים מהמאה ה-7 ומטבעות מימיו של הרקיליוס.

בתלמוד הירושלמי מכונה המקום "בית לחם צרייה" כי בתקופה מסוימת היה חלק מממלכת צור. נמצאו גם שרידי תקופות האומאים, העבאסים, הצלבנית והממלוכית.


המושבה המודרנית הוקמה ב-1906 בידי הטמפלרים (קהילה גרמנית דתית שבאה לבנות מושבות בארץ). הם קנו אדמות והשכילו לפתח חקלאות מודרנית. בתחילה הגיעו כ-13 משפחות ובנו בתים לאורך רחוב אחד. נבנו מבני ציבור: בית העם ששימש גם לתפילה, מגדל מים ומחלבה.

תושבי המקום גידלו שדות חיטה, שעורה ותירס, וכן תפוחי אדמה וקטניות. עם הזמן רבים מהם התמקצעו בחלב וברפתות. הם גם גידלו ענבים, זיתים ועזים, וכמה מהם שיתפו פעולה בסלילת דרך שחיברה חיפה לנצרת.

לקראת מלחמת העולם השנייה חלק מהטמפלרים תמכו ברייך השלישי. הבריטים עצרו וגירשו רבים מהם לאוסטרליה. בתקופה זו נותרו במושבה מספר משפחות בלבד.


ב-17 באפריל 1948 כבש כוח של ההגנה את וולדהיים ובית לחם, שהיו מושבות טמפלריות. הכיבוש ארך מספר שעות; כמה תושבים נהרגו וחלק גדול ברחו או נלקח בשבי. בתום היומיים הראשונים החלו להתיישב במקום מתיישבים יהודים בבתים שננטשו.


לפי תוכניות החלוקה בית לחם הגלילית הייתה אמורה להיכלל בשטח ערבי. אחרי הכיבוש הגיעו קבוצות מתיישבים שונות לתפוס את המקום. בתחילה חיו חלק מהמתיישבים במתכונת קיבוצית כדי להתמודד עם הקשיים הראשוניים.


בשנים הראשונות השתמש הצבא בחלק מהבתים. תושבים השתלטו על בתים פנוים, ולאחר סכסוכים מול מוסדות המדינה חובר היישוב לרשת המים ב-1954 ולחשמל ב-1957. בשנות ה-50 הוקמו גם צריפי מעבר (מעברות) ותושבים רבים עברו לגור בהם. הוקם בית ספר משותף עם אלוני אבא בשם "אלון הגליל".


עד תחילת שנות ה-60 נוהל הכסף במשותף בין המשקים. בשנות ה-60 עברו למשקי־נפרדים, וכל משפחה טיפלה במשק שלה. ענפי הגידול השתנו לאורך השנים: פרגים, פרחים, זיתים, זרעים וחיות משק. בשנות ה-90 וה-2000 נפתחו הרחבות ושירותי תיירות. המבנים הטמפלריים החלו למשוך מבקרים, והתיירות הפכה להכנסה חשובה.


כיום יש במושב כ-170 משפחות. הראשי נשאר עם בתי אבן טמפלריים משני הצדדים. מבני הציבור הטמפלריים משמשים עדיין ספרייה, בית העם ומזכירות. סביב המושב שדות, יער ומרעה לעדר כבשים משותף.

כלכלה: חלק מהתושבים עוסקים בחקלאות (שדות, רפתות, עצי זית), וחלקם בתיירות. במושב יש צימרים, מוזיאון, מסעדות, חנויות, גלריות ואטרקציות כמו ספא ומועדון חץ וקשת. פועלת כאן גם תנועת הנוער "בני המושבים".


התמונות במקור מראות דוגמאות לאדריכלות הטמפלרית: בית העם, בתים טמפלריים טיפוסיים, מגדל המים ואנדרטה לזכר בני משפחות שנרצחו בשואה.

בית לחם הגלילית היתה כפר עתיק שהוזכר כבר במקורות ישנים. במקום נמצאו מערות קבורה וכלי אבן. נמצאה גם גת (מקום לכתישת ענבים).

בזמן הביזנטי היה שם כנסייה עם רצפת פסיפס. פסיפס (תמונה על הרצפה מאבנים קטנות) מוצג היום בנתב"ג.


בשנת 1906 הגיעו לכאן משפחות טמפלריות. הטמפלרים הם קבוצה של גרמנים דתיים שבנו פה מושבה. הם בנו בתים מאבן, מגדל מים ובית העם.

התושבים עבדו בחקלאות. הם גידלו חיטה, תפוחי אדמה, ענבים וזיתים. היו גם רפתות.

בזמן מלחמת העולם השנייה הבריטים סגרו וגירשו חלק מהטמפלרים לחו"ל.


ב-17 באפריל 1948 נכנסו לכאן כוחות של ההגנה. חלק מהתושבים הטמפלרים עזבו. אחרי כן התיישבו במקום משפחות יהודיות.


בסוף שנות ה-50 חובר המושב למים ולחשמל. עם השנים גדל היישוב. בשנות ה-90, 2000 הגיעו תיירים בגלל הבתים הישנים והמסלולים.


כיום יש כאן כ-170 משפחות. במרכז יש עדיין בתים טמפלריים ישנים. סביב המושב שדות, יער ומרעה לכבשים.

תושבים עובדים בחקלאות ובתיירות. יש צימרים, מוזיאון, מסעדות וחנויות. פועלת כאן גם תנועת נוער בשם "בני המושבים".


התמונות מראות את בית העם, בתים טמפלריים, מגדל המים ואנדרטה לזכר משפחות שנפגעו בשואה.