בלשנות היסטורית

בלשנות היסטורית, שנקראת גם בלשנות דיאכרונית, חוקרת איך שפות משתנות בזמן. היא משווה שפות דומות בבסיסן ובמבנה שלהן, בבחינת מורפולוגיה (מבנה המילים), תחביר (איך משפטים בנויים) ופונולוגיה (מערכת הצלילים), וכן מנתחת טקסטים עתיקים שנשמרו. המטרה היא להבין את מוצאן של השפות ואת דרכן ההיסטורית. המקור למקצוע היה בפילולוגיה, חקר הטקסטים העתיקים, ובהתחלה התרכזו חוקרים בעיקר בשפות שמיות ובהודו‑אירופיות. במאה ה־20 הורחבו המחקרים גם לאוסטרונזיות ולשפות אינדיאניות בצפון אמריקה.

שפות משתנות ולעתים מתפצלות לשפות חדשות בהשפעת נדידות, שינויים תרבותיים או בידוד גאוגרפי. במאה ה־19 הציע אוגוסט שלייכר את רעיון "עץ המשפחה" של השפות, או המיון הגנטי: כל שפה מתפתחת משפה קודמת דרך שינויים שיטתיים באוצר המילים, במבנה המלים ובצלילים. שפות שהתפתחו מאותה שפה קדומה נקראות "שפות אחיות". בהשוואה שיטתית בין אחיות אפשר לשחזר שפה אם קדומה.

השיטה ההשוואתית מוציאה לפועל שחזורים מובחנים, כמו ההסבר להתפצלות הלטינית לשפות רומאניות (צרפתית, ספרדית, איטלקית ועוד). הקיום של "לטינית עַמִּית" (וולגרית) מסביר מדוע השפות האלה דומות אבל לא זהות ללטינית הקלאסית הכתובה. בדרך דומה משווים חוקרים שפות גרמאניות כדי לשחזר פרוטו‑גרמאנית, שפה קדומה שאין לה טקסטים.

פרוטו‑גרמאנית ופרוטו‑איטלית עשויות להיות קשורות לפרוטו‑הודו‑אירופית, שהוערכה כשפה דוברת לפני כ־5,000 שנה. חוקרים שחזרו את פרוטו‑הודו‑אירופית עשו זאת בעזרת המידע מענפי המשפחה המרכזיים בלבד. השיטה גם מסייעת להבדיל בין ייחוס לשוני אמיתי לבין מילים שנכנסו דרך מגע בין‑תרבותי. למשל, כ־30% מהמילים בפרסית מקורן בערבית, כתוצאה ממגע וכיבוש במאה ה־8. עם זאת, אוצר המילים הבסיסי של הפרסית נשאר הודו‑אירופי.

השיטה ההשוואתית הצליחה לבסס משפחות גדולות, כמו האוסטרונזיות (הוואית, טאגאלוג, אינדונזית ועוד) וניז'ר‑קונגו באפריקה. אך ניתוח שפות אינו תמיד חד‑משמעי, ויש וויכוחים על אילו שפות שייכות לאיזו משפחה. מחקרים רחוקים יותר המנסים לקשר משפחות גדולות מאוד מעוררים התנגדות כי קשה להפריד דמיון מקרי ממוצא ממשי.

תאוריות מקבצות (Lumpers) מנסות לקשר משפחות‑שפות רחוקות יותר. שיטות אלה שנחשפות לביקורת לעתים, כי בין שתי שפות תמיד אפשר למצוא קווי דמיון מקריים. דוגמה היא הדמיון המקרי בין המילה השוודית למילה העברית "סיפרה". קשה גם להעריך בדיוק כמה זמן לוקח לשפה להשתנות עד שאינה ניתנת לזיהוי עוד. יש הערכות קיצוניות, ורעיונות כמו שחזור שפה פרוטו‑אנושית שנויים במחלוקת. חלק מהחוקרים מציעים משפחות‑על גדולות מאוד, ועוררות בכך ויכוחים נרחבים בקרב מבקרי המתודולוגיה.

בלשנות היסטורית בוחנת איך שפות משתנות עם הזמן. היא נקראת גם בלשנות דיאכרונית. החוקרים משווים שפות כדי למצוא דמיון ולהבין מאיפה הן באו.

הם בוחנים את המילים ואת האופן שבו משפטים בנויים. מורפולוגיה (איך מילים בנויים) ותחביר (איך משפטים מסודרים) עוזרים להם להבין שינויים. חוקרים גם קוראים טקסטים ישנים.

לפעמים שפה אחת מתחלקת ליותר שפות. זה קורה כשאנשים נודדים או מתרחקים אחד מהשני. אוגוסט שלייכר הציע רעיון של "עץ משפחה": שפה אם מייצרת שפות אחיות, כמו ענפים מעץ.

דוגמה ברורה היא הלטינית, שממנה נולדו השפות צרפתית וספרדית ואחרות. אנשים דיברו גם "לטינית וולגרית" בפי ההמונים, וזו השפיעה על השפות החדשות.

חוקרים משווים שפות קרובות כדי לשחזר שפות ישנות שלא נכתבו. כך שוחזרה פרוטו‑גרמאנית, שהייתה שפה עתיקה של משפחה גרמאנית.

השיטה עוזרת גם להבחין בין מילים שנכנסו משפה אחרת. למשל, הרבה מילים בפרסית הגיעו מערבית אחרי כיבוש (כיבוש = קבוצה אחת שולטת במקום אחר) במאה ה־8.

יש חוקרים שמנסים לקבץ משפחות רבות יחד. זה שנוי במחלוקת, כי לפעמים דמיון בין מילים הוא מקרי. לכן רעיונות על קשרים רחוקים בין כל השפות אינם מקובלים על כולם.