בְּרָכָה היא תפילה קצרה שאומרים לפני קיום מצווה (מצווה = פקודה דתית) או בזמן חוויה חשובה. הברכה נפתחת בדרך כלל במילים "ברוך אתה ה'". יש חובה הלכתית לברך לפני ובתום האכילה.
על פי המקורות, ישנה חובה מדאורייתא (מדאורייתא = מהתורה) לומר שתי ברכות בלבד. המידע המוזכר בערך אינו מפרט אילו שתי ברכות אלה, אך מצביע על מקור תורני לברכות חשובות.
שאר הברכות תוקנו מדרבנן (מדרבנן = על ידי חכמים). תיקונן מיוחס לעזרא הסופר ולאנשי כנסת הגדולה. גם נוסח ברכות שמקורן בתורה נקבע על ידם. התקנה של ברכות הנהנין מבוססת על ההשקפה שלא להנות מהעולם בלי ברכה.
תקנה מיוחסת לדוד המלך מחייבת לומר מאה ברכות ביום. ביום חול, סדר התפילה נותן קרוב לתשעים ברכות, ושילוב ברכות הנהנין מקרב לאפשרות להגיע למאה. בשבת וביום טוב סדר תפילת העמידה קצר יותר, ולכן מוסיפים ברכות על מאכלים ועל בשמים כדי להשלים את המאה.
הרמב"ם חילק את הברכות לשלוש קבוצות, ובהמשך הוסיף סוג רביעי של ברכות תפילות. במקומות אחרים מופיע סיווג לשישה סוגים: ברכות הנהנין (ברכות על הנאה כמו אוכל), ברכות המצוה (על קיום מצווה), ברכות השבח, ברכות ההודיה, ברכות התפילה וברכה משום זכר.
לברכה יש כמה משמעויות: שבח, הודיה, בקשה או הכרה במעשה האל. המברך מכיר בכך שהמעשה או ההנאה מגיעים מהקב"ה.
נוסח רוב הברכות כולל פתיחה וסיום מסוימים. הכלל הכללי הוא לפתוח ב"ברוך" ולחתום ב"ברוך". יש ארבעה יוצאים מן הכלל לכך, למשל ברכות על פירות וברכות מצווה, ברכות שאחריהן ברכה נוספת, ברכת קריאת שמע אחרונה וברכת "הטוב והמטיב". הראשונים דנו במקרים אלה והחמירו או הקלו במצבים שונים.
רוב הברכות כוללות את הפתיחה "ברוך אתה א‑לוהינו מלך העולם"; פתיחה זו נקראת "שם ומלכות". בשולחן ערוך פסקו שכל ברכה שאינה מזכירה שם ומלכות אינה נחשבת כברכה. ישנם חריגים שבהם נוסח הברכה אינו מציין את המילה "מלך" או את השם, והפוסקים הביאו הסברים לכך. כשיש ספק אם לברך, נוהגים שלא לברך כדי לא להיכנס לסכנת ברכה לבטלה.
המשנה דנה בשאלה האם מותר לשנות את הנוסח שקבעו חכמים. רבי מאיר ורבי יוסי נחלקו. הרמב"ם והרש"ם עסקו בשאלה זו והיו אוסרים שינוי בכתב המקובל לכתחילה. עם זאת, בפועל אם אמר המברך את עיקר הברכה וזכר שם ומלכות, חלק מהפוסקים קיבלו זאת כדבר שמוציא ידי חובה. דיונים אלה נגעו גם לשאלת אמירת פיוטים בתוך הברכות.
נוסח הברכה מתחיל בלשון נוכח (פנייה ישירה: "ברוך אתה ה'") ומתאר לעתים בקבוצה שאחריה תיאורים בלשון נסתר (כמו "אשר קידשנו"). פרשנים פירשו זאת כהבחנה בין גילוי ה' במעשיו לבין מהותו הנסתרת. לאחר כל ברכה יענו השומעים "אמן". המילה "אמן" מבטאת הסכמה ובקשה להגשמת הברכה, והיא נחשבת חשובה עד כדי שבכמה מקורות אומרים שעונה אמן גדול ממברך הברכה.
אסור לומר ברכה כשאין בכך צורך מעשי. איסור זה נובע מהאיסור להשתמש בשם ה' לשוא. יש מחלוקת אם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן, אך ההלכה אוסרת בדרך כלל ברכות לבטלה.
רוב הברכות נאמרות לפני הפעולה שהן מברכות אותה. לכן יש איסורים על הפסק (דיבור לא קשור) בין הברכה לבין ביצוע המעשה, עד שהמעשה מתחיל או מסתיים. דוגמאות מוכרות הן ברכת נטילת ידיים, הנחת תפילין ותקיעת שופר.
ברכה היא משפט קצר שאומרים לפני פעולה חשובה. ברכות פותחות בדרך כלל ב"ברוך אתה ה'". אומרים גם לברך לפני ואחרי שמאכילים.
חלק מהברכות נקבעו בתורה. חלק נוסף תיקנו החכמים אחרי תקופת בית המקדש.
חכמים כמו עזרא קבעו נוסחים לברכות. הם אמרו שאסור ליהנות בלי לומר ברכה.
ישנה תקנה שמיוחסת לדוד המלך, לברך מאה פעמים ביום. בימות החול קל כמעט להגיע לזה מהתפילות ומהברכות על אוכל.
יש ברכות על אוכל, ברכות על מצוות (מצווה = דבר טוב שעושים), וברכות של תודה ושבח.
רוב הברכות מתחילות ב"ברוך". יש מקרים שהם יוצאים מהכלל.
ברוב הברכות אומרים "ברוך אתה א‑לוהינו מלך העולם". זו פתיחה חשובה. לפעמים יש יוצאים מן הכלל ויש הסברים לכך.
בראש הברכה פונים אל ה' במילים ברורות, ואחר כך מוסיפים מילים שמסבירות למה מברכים. אחרי הברכה הגיבו אומרים "אמן". "אמן" זה כאילו אומרים "כך יהיה".
אסור לומר ברכה בלי צורך. זה בגלל ששמנו את שם ה' בפה לשוא.
כאשר אומרים ברכה לפני משהו, לא מדברים באמצע עד שמתחילים את המעשה. לדוגמה: לפני שטועמים אוכל, אומרים את הברכה ואז אוכלים מיד.
תגובות גולשים