ג'אמו וקשמיר הייתה מדינה בצפון הודו, בהרי ההימלאיה, שקיימה בין 1952 ל-2019. היא גובלת בצפון ובמזרח עם סין (שינג'יאנג וטיבט), במערב ובצפון‑מערב עם פקיסטן, ובדרום עם מדינות הודיות כמו הימאצ'ל פרדש ופנג'אב. המדינה חולקה לשלושה חלקים עיקריים: ג'אמו, עמק קשמיר ולדאק. הדתות העיקריות היו אסלאם, הינדואיזם, בודהיזם וסיקיזם. השפות הרשמיות היו קשמירית ואורדו, ובמרחב דיברו גם הינדי, דוגרי, פנג'אבי ולדאקית. בירת הקיץ הייתה סרינגאר ובירת החורף ג'אמו. ב־31 באוקטובר 2019 פוצלה המדינה לשתי טריטוריות איחוד: ג'אמו וקשמיר ולדאק.
ג'אמו וקשמיר עמדה במרכז סכסוך טריטוריאלי מאז החלוקת הודו ב-1947. המהראג'ה (השליט) הארי סינג החליט לספח את המדינה להודו, למרות שמרבית התושבים היו מוסלמים. בעקבות זאת פרץ מאבק שבו פלשו כוחות בתמיכת פקיסטן. האו"ם השיג הפסקת אש וחלוקה דה־פקטו: כשליש מהשטח בשליטת פקיסטן וכשני שלישים בשליטת הודו, כולל עמק קשמיר הפורה יותר. בשנות ה־50 הוחלו על החבל חלקים מחוקת הודו והתפתח תהליך של שיתוף בשלטון המרכזי.
הקשיים הובילו לשלוש מלחמות עיקריות בין הודו ופקיסטן. במלחמת 1965 נכשל ניסיון פקיסטן לכבוש את החבל. בחורף 1999 אירעה מלחמת קרגיל, שבה פלשו כוחות פקיסטניים ואז הודו כיבשה את השטחים חזרה. מאז פרצה מרוץ חימוש שכלל פיתוח נשק גרעיני, ונותרו עימותים צבאיים ופיגועי טרור באזור.
ג'אמו וקשמיר נהנתה מאוטונומיה (שליטה עצמית) מיוחדת לפי סעיף 370 בחוקת הודו, ולכן הייתה לה חוקה ודגל משלה. השיטה הייתה דמוקרטיה פרלמנטרית עם פרלמנט דו‑ביתי: אספה מחוקקת של 87 נציגים בבית התחתון (באופן רשמי 111 מושבים, כש־24 הושארו לידי החלק שבשליטת פקיסטן) ו‑36 בבית העליון. תקופת הכהונה בפרלמנט הייתה 6 שנים, לא 5 כמו במדינות אחרות בהודו. בתחילת קיומה הונהג תואר ראש מדינה ממשלתי של "ראש ממשלה" (וואזיר‑אי‑אזאם), ובמרץ 1965 שונה התואר ל"ראש השרים" (כמו שאר המדינות) כשהמושל הפך לראש טקסי.
בשנת 1990 הוענקו לכוחות הביטחון סמכויות מיוחדות שעוררו ביקורת מארגוני זכויות אדם כמו Human Rights Watch ואמנסטי אינטרנשיונל. דירוג חופש נתן למדינה דירוג "חופשי באופן חלקי". באוגוסט 2019 ביטל הפרלמנט ההודי את סעיף 370, והארגון מחדש נכנס לתוקף ב־31 באוקטובר 2019, כשהמדינה חדלה להתקיים כישות מדינית נפרדת.
המדינה חולקה ל‑22 מחוזות.
האוכלוסייה הייתה מעורבת: מוסלמים ברוב עמק קשמיר ובמערב לדאק, הינדואים בג'אמו, ובלדאק ובזנסקאר בעיקר בודהיסטים. בשנים 1989, 1990 עזבו כ‑350 אלף פנדיטים הינדואים (קהילת פנדיטים) את הקשמיר אחרי פרעות אלימות. אורדו נחשבה לשפה הדומיננטית במרחב הציבורי לצד שפות אחרות.
הכלכלה התבססה בעיקר על חקלאות. הזעפרן המקומי היה מוצר חשוב לייצוא. הייצוא החקלאי כלל פירות כמו תפוחים ודובדבנים, וכן תבואות שונות. התעשייה כללה עבודות יד ושטיחים. קושי בגיאוגרפיה ההררית ובמחסור בחשמל פגעו בפיתוח התעשייה.
ג'אמו וקשמיר הייתה מדינה בהרי ההימלאיה בצפון הודו. היא התקיימה מ‑1952 עד 2019. המדינה התחלקה ל: ג'אמו, עמק קשמיר ולדאק. בירת הקיץ הייתה סרינגאר. בירת החורף הייתה ג'אמו. ב‑31 באוקטובר 2019 המדינה הומרה לשתי טריטוריות תחת ממשל מרכזי.
מאז 1947 הייתה מחלוקת בין הודו לפקיסטן על האזור. המהראג'ה, שהנהיג את המקום, בחר להצטרף להודו. זה גרם למלחמות והאו"ם קבע הפסקת אש. חלק מהשטח נשאר בשליטת פקיסטן, וחלק בשליטת הודו.
הייתה סדרת מלחמות בין הודו ופקיסטן. ב־1999 הייתה מלחמת קרגיל, שבה הודו החזירה שטחים שתפסו חיילים.
לג'אמו וקשמיר היה מעמד מיוחד בחוקה שנקרא סעיף 370. משמעותו הייתה שליטה עצמית חלקית. למדינה הייתה חוקה ודגל משלה. בשנת 2019 ביטלו את המעמד המיוחד.
המדינה חולקה ל‑22 מחוזות.
בקשמיר רוב התושבים היו מוסלמים. בג'אמו היו בעיקר הינדואים. בלדאק ובזנסקאר היו בעיקר בודהיסטים. בסוף שנות ה־80 נעקרה קבוצה גדולה של הינדואים שמכונה פנדיטים.
הכלכלה התבססה על חקלאות. אחד המוצרים החשובים היה זעפרן, תבלין יקר. יצאו מהמדינה גם תפוחים, דובדבנים וירקות. תעשייה קטנה כללה שטיחים ועבודות יד.
תגובות גולשים