גאווה

גאווה היא תחושת ערך והערכה עצמית לגבי הצלחות, תכונות או מעשים של האדם. היא יכולה להיות אישית או קבוצתית, ולפעמים מופיעה כדרך להבחין בין "אנחנו" ל"הם". לעתים הערכה מופרזת של עצמך או של קבוצה שאתה שייך אליה מתבטאת בהתנשאות, שהיא השוואה שבה מדגישים עליונות תוך צמצום לאחרים. אם התנהגות זו נראית בפומבי היא מתקבלת כשחצנות, ובדיבור ובמחוות כיהירות; במלים עממיות קוראים לזה גם שוויצר.

גאווה יכולה לנבוע מבטחון אמיתי ביכולות או מהצורך למלא חלל פנימי. כאשר היא מבוססת על השוואה לאחרים היא עלולה לכסות על חוסר ביטחון. יש מצבים שבהם גאווה מופרזת מובילה ליחס של זלזול כלפי אחרים.

בתרבויות עם היררכיה חזקה, גאווה אצל מי שבמעמד נמוך נחשבה לרגש שיש לדכא, ואצל בעלי המעמד נחשבה למעלה. בסיפורים תרבותיים גאווה מוצגת לעתים ככשל: מגדל בבל מסמל שאיפה נעלה מדי, ובמיתוס היווני דדלוס ואיקרוס מדגימים כיצד חוסר זהירות וגאווה עלולות להסתיים ברעה. דוגמה מודרנית היא טביעת הטיטניק, שסומנה כסמל ליוהרה טכנולוגית.
נאציזם (תנועה פוליטית בעלת גישה של עליונות לאומית) הוא דוגמה לגאווה לאומית קיצונית שהובילה לדיכוי ורדיפה של קבוצות אחרות.

בדתות רבות, כגון יהדות, נצרות, אסלאם, בודהיזם והינדואיזם, גאווה נחשבת לרגש שלילי שיש להשלים כנגדו ענווה וצניעות. בבודהיזם, למשל, גאווה נחשבת למקור לסבל. בהינדואיזם דמויות גאוותניות נתפסות כחוטאות.

בתורה יש איסור על גאווה אישית, והחכמה הדתית מעודדת ענוה. יש פרשנים כמו הרמב"ן והרמב"ם שמדגישים להרחיק מגאווה ולעודד התנהגות צנועה. יחד עם זאת, במקרא מוחלפים דמויות שהודחו כאוהדות כשהן מתוארות כענוותניות, למשל משה ודוד.

התלמוד מכנה את הגאווה "גסות רוח". חז"ל מזהירים מפגיעה בקשר בין האדם לאלוהות ובין אדם לחברו כתוצאה מהתפארות. יש מחלוקות: חלק מהחכמים מאפשרים מעט גאווה לתלמיד חכם, אחרים אוסרים כליל.

הוגים כמו הרמב"ם מציעים איזון בין קצוות הרגש, ובמקרה זה להיטהר לשפלות רוח. הרמח"ל מזהה בגאווה עיוורון שכלי; הוא מתאר ביטויים שונים של גאווה ומתאר כיצד הם משפיעים על היחיד.

המושג "גאווה יהודית" מתאר תחושת גאווה בהשייכות ליהדות ולהיסטוריה שלה. במקרים מסוימים אנשים בחרו לשלם בחייהם ולא לוותר על דתם, וזה נתפס לעתים כפעולה מתוך גאווה מוסרית. דוגמה היסטורית היא רדיפות בתקופות שונות, ובהן יהודים דבקו באמונתם גם במחיר כבד.

בנצרות המסורתית גאווה נחשבת לחטא יסודי. באמנות דתית וספרות דתית, כמו אצל דנטה, גאווה מתוארת כחטא שיוריד את האדם למצב משפיל ולתוצאות כואבות. חלק מהחוגים הדתיים הדגישו צניעות ופשטות כדי להימנע מגאווה.

גאווה להט"בית היא תנועה ופילוסופיה שקוראת לקבלה עצמית ולזכויות שוות עבור לסביות, הומוסקסואלים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים (להט"ב, ראשי תיבות של קבוצות אלו). עקרונות מרכזיים הם: לגאווה בזכות הזהות, לראות בגיוון מיני ערך, ולהניח שזה חלק טבעי בזהות האדם. התנועה המודרנית צמחה אחרי מהומות סטונוול ב־1969, והמצעד הראשון נערך ביוני 1970.

גאווה היא כשמישהו מרגיש שהוא חשוב בגלל מעשיו או מי שהוא. זה טוב כשזה נותן ביטחון. זה רע אם זה גורם לזלזול באנשים אחרים.

לפעמים אנשים משווים את עצמם לאחרים. אם הם חושבים שהם תמיד טובים יותר, זו התנשאות. כשמישהו מראה זאת לכולם זו שחצנות. לפעמים אנשים מתגאים כדי להסתיר פחד או חוסר ביטחון.

בתרבויות מסוימות אומרים שאסור להתגאות אם אתה במעמד נמוך. בסיפורים אומרים שגאווה מופרזת מסוכנת. למשל, בסיפור אייקרוס ביוון הוא עף גבוה מדי מהשמש ונסגר בסכנה. גם טביעת הטיטניק מתוארת כטעות של ביטחון יתר.

בדתות רבות מבקשים להיזהר מגאווה. למשל, בבודהיזם אומרים שגאווה מכאיבה. בהינדואיזם דמויות גאוותניות נענשות.

בתנ"ך ובמדרשים אומרים שאסור להתגאות. גם חכמים בתלמוד כועסים על מי שמתפאר יותר מדי. יש מי שאומרים שאפילו מעט גאווה אסור, ואחרים שיכולה להיות קצת גאווה כשזה מקדם טוב.

גאווה יהודית היא שמחה על היות יהודי ושמירה על המסורת. בהיסטוריה היו אנשים ששמרו על זהותם גם בימים קשים.

בנצרות אומרים שגאווה היא חטא חמור. יש קבוצות שמעודדות פשטות כדי להימנע מגאווה.

גאווה להט"בית אומרת שאנשים בעלי נטיות מיניות ומגדר שונות צריכים להתגאות בזה. התנועה התחילה אחרי מהומות סטונוול ב־1969. ב־1970 התקיים מצעד הגאווה הראשון.