גלוסקמה

גלוסקמה (ביוונית: γλωσσόκομος - גְּלוֹסּוֹקוֹמוֹס - קופסה או תיק) היא תיבה קטנה לשימור שאריות שלד. היא משמשת לקבורה משנית (קבורה שנעשית אחרי שהגוף התפורר והרקמות נעלמו) ומיועדת למקום מנוחת העצמות.

השימוש בגלוסקמאות החל בתקופת הנחושת. גלוסקמאות מקבוצת תקופה זו מופיעות בצורת בית או כייצור מיתולוגי, והן עשויות חרס או אבן. בפרס השתמשו הזרתוסטראים בבאר עמוקה למטרה זו לפני כ־3,000 שנה וקראו לה "אסטודאן" (המקום לעצמות). באזורים מרכז אסיה נקראה הגלוסקמה גם "טאנבאר" בשימוש עתיק.

במאה הראשונה לספירה התפשט השימוש בגלוסקמאות בארץ ישראל כאמצעי לקבורה משנית. המת נקבר תחילה באדמה או בנישה במערת קבורה. אחרי כשנה, כשהגופה הפכה לשלד, אספו את העצמות והניחו אותן בגלוסקמה. הגלוסקמה נדרשה להיות גדולה דיה כדי להכיל את העצם הארוכה ביותר (עצם הירך), את העצם הרחבה ביותר (האגן) ואת הגולגולת. בדרך כלל שמרו גלוסקמות של בני משפחה יחד באותה מערה, זו לצד זו. דוגמה בולטת נמצאה במערת קבורה בחצר כנסיית דומינוס פלוויט על הר הזיתים, שם נמצאו כ-60 גלוסקמאות.

מקורות יהודיים רבים מתארים את מנהג ה"ליקוט עצמות" (איסוף העצמות) בשלהי ימי הבית השני. המשנה, התוספתא והדיונים של חז"ל עוסקים בהלכות ובמנהגי ליקוט העצמות. חז"ל גם דנו בשאלה אם העברת העצמות היא מעשה של שמחה או מעשה של אבל.

גלוסקמה היא תיבה קטנה לשים בתוכה עצמות של אדם. עצמות = החלקים הקשים שנותרים אחרי שהגוף מתיישן. קבורה משנית = להעביר את העצמות למקום אחר לאחר שהגוף נהיה שלד.

היו בשימוש כבר בתקופת הנחושת. חלק מהגלוסקמאות היו בצורת בית. עשו אותן מחרס או מאבן. בפרס קראו לבאר העמוקה שבה שמים עצמות "אסטודאן". גם באזורים אחרים קראו לזה בשם "טאנבאר".

במאה הראשונה הרבה יהודים בארץ ישראל השתמשו בגלוסקמות. בתחילה קברו את המת באדמה או במערה. אחרי כשנה אספו את העצמות והכניסו אותן לתיבה. הגלוסקמה הייתה צריכה להתאים לגולגולת ולעצמות הגדולות. משפחות שמרו את התיבות ביחד באותה מערה. בחלקת קבורה על הר הזיתים נמצאו בערך 60 גלוסקמאות.

המשנה והכתבים היהודיים מדברים על ליקוט העצמות. גם דיברו שם אם זה משהו שמח או עצוב.