ג'ק המרטש

ג'ק המרטש (Jack the Ripper) הוא הכינוי שניתן לרוצח סדרתי שנעל את הפעילות באזור וייטצ'אפל (האיסט אנד) של לונדון בסתיו 1888. רוצח סדרתי, אדם שהורג כמה אנשים בתקופות קרובות, זכה לכמה כינויים בעיתונות, כמו "הרוצח מווייטצ'אפל" ו"סינר עור".

ווייטצ'אפל הייתה אז שכונה ענייה וצפופה. תנאי הדיור היו גרועים, ההיגיינה ירודה ומחירי העבודה נמוכים. בשכונה התגוררו מהגרים רבים, בעיקר יהודים מאירופה המזרחית ואירים. נשים רבות נשארו חסרות אמצעים ועבדו בזנות (מכירת שירותים מיניים) כדי לשרוד. ברקע זה התפתחו פשיעה, תחלואה וסכסוכים חברתיים שהקשו על עבודת המשטרה.

בין 1888 ל-1891 אירעו באזור מספר רציחות אכזריות של נשים, ועל חלק מהן נטען כי בוצעו בידי ג'ק המרטש. החוקרים הסכימו בדרך כלל על חמש רציחות כ"קאנוניות", כי אופייןן דומה. יש מחלוקת האם שאר המקרים שייכים לו.

המקרים המזוהים ביותר הם של חמש נשים: מארי אן (פולי) ניקולס, אנני צ'אפמן, אליזבת סטרייד, קתרין אדווס ומרי ג'יין (מרי ג'אנט) קלי. ברוב המקרים הקורבנות נמצאו לזמן קצר לאחר מותן, בדרך כלל בשעות הלילה המוקדמות או הבוקר המוקדם. הקורבנות היו בדרך כלל נשים בודדות שעבדו בזנות.

ב-31 באוגוסט 1888 נמצאה מארי אן ניקולס ברחוב פצועה וקצורה. הרופאים קבעו כי צווארה שוסף ופצעי הבטן היו חמורים. היא הייתה בת כ-42 והייתה יצאנית ידועה. לא נמצאו עדים מיידיים שראו את המבצע.

ב-8 בספטמבר 1888 נמצאה אנני צ'אפמן. גם עליה נמצאו סימני אלימות חמורים. הרופאים העריכו כי חתכים נעשו באמצעות סכין ארוכה ושהם מקצועיים בחלקם.

ב-30 בספטמבר 1888 נמצאו שתי נשים מתות בתוך זמן קצר יחסית: אליזבת סטרייד וקתרין אדווס. סטרייד נמצאה בזירת רצח שבה נראו סימני שיסוף בצוואר אך ללא השחתה פנימית קשה. זמן קצר אחר כך נמצאה אדווס בכיכר מרוחקת מעט, והשחיתות בגופה הייתה חמורה יותר. החוקרים העריכו כי ייתכן והרצח השני בוצע על ידי אותו אדם שנכשל קודם לכן.

ב-9 בנובמבר 1888 נמצאה מרי ג'יין קלי בחדרה במצב שבו גופתה הושחתה באופן קשה. קלי הייתה צעירה יחסית מבין הקורבנות, ועבודת המשטרה במקום לא העלתה תוצאות מזהות.

לפני ואחרי חמש הרציחות הקאנוניות התגלו גם מקרים אחרים בווייטצ'אפל ובאזורים סמוכים. חוקרים שונים שייכו חלק מהמקרים לג'ק המרטש, אך רבים מהפרטים של חלק מהמקרים שונים מהמאפיינים המובהקים של הקאנוניות. לכן יש חילוקי דעות משמעותיים לגבי מספר הקורבנות האמיתי שלו.

השרשרת גרמה לפחד גדול בעיר. חיי הלילה ירדו, רחובות התרוקנו והמשטרה הגדילה סיורים. אזרחים התאגדו והקימו משמר אזרחי ששמר על הרחובות. גם המלכה ויקטוריה דרשה מאמצים לתפוס את האשם.

החקירה הונחתה תחילה על תחנת וייטצ'אפל, ואחר כך הצטרפו לה חוקרים מהסקוטלנד יארד (המשטרה הראשית של לונדון). הרופאים ומומחים אחרים נעזרו כדי לבדוק את הזירות ולנסות לבנות פרופיל של הרוצח. היו ניסיונות לחצות את הרחובות בתדירות גבוהה ולתחמן החשודים בעמדות של זנות כדי לצוד את המחבר. חוסר תיאום בין גורמי המשטרה, וחופשתו של בכיר במשטרה בשיא החקירה, הוזכרו כבעלי השפעה על כישלון המעצר.

למשטרה ולעיתונים הגיעו אלפי מכתבים שקשורים לפרשה. מאות נחשבו למתחזים. שלושה מכתבים בולטים זכו לתשומת לב: "מכתב בוס יקר" (Great Dear Boss), "גלוית ג'קי השובב" (From Hell) ו"מכתב מהגיהנום". מכתב "בוס יקר" היה זה שבו הופיע לראשונה השם "ג'ק המרטש" בעיתונות. חלק מהחוקרים חשבו שמכתבים אלו נכתבו על ידי עיתונאים כמחזה תקשורתי; אחרים ראו בהם אותנטיות. במכתב "מהגיהנום" צורפה חצי כליה, שלפי הרופאים התאימה לאחת הקורבנות.

הפרשה זכתה לכיסוי עיתונאי רחב. ירידת מחירי הבולים והפצת עיתונים הפכו את הסיפור לנחלת הכלל. השם "ג'ק המרטש" והסיפור סביבו יצרו מיתוס שנמשך לאורך זמן. הפרשה חשפה גם את תנאי המחיה הירודים ברובע המזרחי והובילה לדיון ציבורי ולשינויים איטיים בתנאי המחיה.

זהותו של המרטש לא הובהרה. לאורך השנים הוצעו חשודים רבים. במחקר מודרני נבדקו ממצאים ב-DNA, והוצעו התאמות לשמות כמו וולטר סיקרט (Walter Sickert) ואהרון קוסמינסקי (Aaron Kosminski). בדיקות אלה ספגו ביקורת מדעית ונחשבות שנוי במחלוקת.

הרציחות השאירו חותם עמוק על לונדון ועל ההיסטוריה התרבותית. הן עוררו עניין רב בספרות, בקולנוע ובאמנות. תחום מחקר ייעודי, ריפרולוגיה (Ripperology, חקר המרטש), צמח סביב הפרשה. זהותו של הרוצח נותרה תעלומה, והסיפור ממשיך להעסיק חוקרים וחובבים עד היום.

ג'ק המרטש היה כינוי לרוצח שלא נתפס בלונדון, בשנת 1888. הרוצח פעל בשכונת ווייטצ'אפל (אזור עני במזרח העיר).

הרבה אנשים שם היו עניים. נשים רבות עבדו בזנות, כלומר הן מכרו שירותים כדי להרוויח כסף, כי לא היה להן פרנסה אחרת.

באותה שנה נרצחו כמה נשים באזור. חמש מהן מוכרות במיוחד והן נקראות "הקורבנות הקאנוניות". המשטרה חיפשה את המרטש, אבל לא הצליחה ללכוד אותו.

שמות בולטים הם: מארי אן ניקולס, אנני צ'אפמן, אליזבת סטרייד, קתרין אדווס ומרי ג'יין קלי. הן נמצאו פצועות ושמות חקירה עמדה על כך שמדובר באותו אדם.

הרציחות גרמו לפחד גדול. אנשים לא יצאו בלילה, והמשטרה סיירה הרבה.
אזרחים הקימו משמר כדי לעזור. גם העיתונות דיברה על המקרה בכל מקום.

הרבה אנשים כתבו מכתבים בטוחים שהם יודעים מי הרוצח. כמה מכתבים נשלחו שנראו כאילו הם מהאדם שעשה את הפשעים. במכתב אחד הופיע הכינוי "ג'ק המרטש", וכך השם נשאר.

המשטרה חקרה, אספה ראיות ובדקה עדים. גם רופאים ניסו לעזור. אך לא היה מספיק מידע כדי למצוא את המרטש.

הסיפור הראה לכולם כמה קשה חייהם של העניים בלונדון. בעקבות זה התחילו שינויים איטיים בתנאים בעיר. הסיפור גם הפך לנושא לספרים, סרטים וסיורים במקום שבו זה קרה.

זהותו של ג'ק המרטש לא התבררה בוודאות. הפרשה עדיין מסקרנת אנשים עד היום.