דילוגי אותיות היא שיטה שמחפשת מילים ומשפטים בעלי משמעות בתוך טקסטים ארוכים, כמו חמשת חומשי תורה, על-ידי קפיצות קבועות בין אותיות. בוחרים נקודת התחלה ומספר קבוע של אותיות שיש לדלג בכל פעם. לעיתים משתמשים בכמה מפתחות דילוג כדי למצוא מילים שונות באותו טקסט. השיטה נקראת גם "הצופן התנכ"י" בעקבות ספר פופולרי של מייקל דרוזנין.
שימושים והשפעות: חלק מארגונים דתיים ומיסיונרים מצאו בטכניקה ראיה להשקפות תאולוגיות, למשל שהמקרא נכתב בהנחיה אלוהית או שהוא מכיל מסרים. דרוזנין גם טען שניתן לחזות אירועים, אך חוקרים אחרים התנגדו לטענה זו.
בחיפוש משתמשים במושג "מרחק" בין אותיות. מרחק הוא מספר האותיות שצריך לעבור כדי להגיע מאות אחת לאחרת. בהצגה מקובלת מתעלמים מרווחים וסימני פיסוק ומתייחסים רק לאותיות. במקרים של עברית מחליפים לעתים אותיות סופיות בגרסאות רגילות. בחלק מהשיטות מודדים גם מרחקים בטורים ושורות כאשר הכותבים מסדרים את הטקסט במערך דו־ממדי. המונח המתמטי המתאר דרך כזו למדידת מרחק נקרא מטריקה; המושג מוסבר פשוט כ"כלל למדידת המרחק בין אותיות".
רביאים ומקובלים כבר מצאו דוגמאות דומות בעבר הרחוק. במאה ה-20 המשיך הרב חיים ויסמנדל להצביע על מקרים נוספים ומספר דגמים שונים של דילוגים. מחשבים הקלו מאוד את החיפוש והרחיבו את יכולת הגילוי.
דורון ויצטום פיתח רעיונות נוספים כמו "עיקרון המינימום" (הדילוג הקטן ביותר שמייצר את המחרוזת). בספרו הוא גם הציג שיטות להצגת הטקסט בטבלה (כתיבה דו־ממדית) כדי להדגים את הצפיפות של ממצאים.
ב-1994 פרסמו אליהו ריפס, דורון ויצטום ויואב רוזנברג מאמר שבו טענו שמצאו ברשימת שמות רבנים התאמות בדילוגי אותיות בספר בראשית שאינן סבירות בקלות. הם הגמישו הגדרות וחישבו מדדי קרבה בין המילים. המאמר פורסם כחלקדיון שיקרא ביקורתי במטרה לעורר הערכה מדעית.
המאמר עורר ביקורת חזקה. קבוצת חוקרים הראתה שאפשר לקבל תוצאות דומות בטקסטים אחרים, כמו "מלחמה ושלום", וכי הבחירה באילו שמות וכינויים לכלול השפיעה מאוד על התוצאות. הועלו טענות על איסוף נתונים סלקטיבי ועל רגישות התוצאות לשינויים קטנים. ועדה של מתמטיקאים באוניברסיטה העברית בחנה את הטענות ומצאה כי אין הוכחה חד-משמעית לקיומו של מידע סמוי במקרא. עם זאת, הוויכוח לא נסגר ונותרו תומכים ומתנגדים.
זכויות ופרסים: ויצטום, ריפס, רוזנברג ודרוזנין קיבלו את פרס איג נובל לספרות ב-1997, פרס סאטירי על מחקר שיצר דיון ציבורי.
דרוזנין פרסם ספרים פופולריים שטענו לצפנים וליכולת לחזות אירועים. רבים מחוקרי הצופן סברו שהתיאורים שלו המפרזים ופיתחיו לא מדויקים מדעית. תוקפים אמרו שהוא משתמש בגמישות הכתיב ובבחירות חופשיות כדי להבליט תבניות.
תומכי הצופן משתמשים בו כדי לתמוך בטענות דתיות. מבקרים הסבירו שהממצאים ניתנים ליצירה גם בטקסטים אחרים וכי בחירות שיטתיות של מילים ותאריכים עשויות ליצור רושם שגוי. רבנים ופרשנים רבים גיששו בזהירות לגבי השימוש בשיטה להוכחות דתיות.
דילוגי אותיות היא דרך לחפש מילים בתוך טקסט. בוחרים אות התחלה ומדלגים על מספר קבוע של אותיות כל פעם.
אנשים שמצאו כאלו תוצאות טענו שהן מסר מהתנ"ך. אחרים אמרו שזה יכול לקרות במקרה.
מרחק בין אותיות הוא כמה אותיות צריכים לעבור כדי להגיע מאות אחת לשנייה. חוקרים מעקפים רווחים וסימני פיסוק ומתמקדים רק באותיות.
במילים פשוטות: כבר בימי ביניים אנשים חיפשו דילוגים. מחשבים הפכו את החיפוש לפשוט ומהיר.
ב-1994 כמה חוקרים (ריפס, ויצטום ורוזנברג) פרסמו מחקר שטען שמצא דילוגים מיוחדים בספר בראשית. הם בדקו שמות ותאריכים והשוו לתוצאות אקראיות.
חוקרים אחרים הראו שהשיטה רגישה לבחירות של השמות. הם מצאו דילוגים דומים גם בספרים אחרים. ועדה מדעית מצאה שאין הוכחה ברורה שיש מידע סודי בתנ"ך. הדיון נמשך ויש תומכים ומתנגדים.
עיתונאי בשם מייקל דרוזנין כתב ספרים פופולריים שאמרו שיש צופנים ותחרידע חיזוי. חוקרים רבים לא הסכימו עם המסקנות שלו.
חלק אנשים משתמשים בדילוגים כדי להוכיח אמונות דתיות. אחרים אומרים שזה לא הוכחה טובה כי אפשר למצוא דוגמאות גם בטקסטים אחרים.
תגובות גולשים