דיסגרפיה

דיסגרפיה היא קבוצת הפרעות התפתחותיות שגורמות לכתיבה לקויה. אגרפיה היא צורה נרכשת של בעיות כתיבה.

כתיבה היא מיומנות מורכבת שמתרחשת בילדות. היא דורשת חשיבה (קוגניציה), ארגון במרחב, קשב ומוטוריקה של היד. כשהשלבים האלה נפגעים, נוצרת דיסגרפיה. התסמינים הנפוצים הם כתב לא קריא, קצב איטי, ארגון דף לקוי, לחיצה חזקה על העיפרון ועייפות.

דיסגרפיה יכולה להיות התפתחותית (מולדת) או נרכשת. הגורמים הנוירופתולוגיים והגנטיים לא הובנו במלואם. במשפחות מסוימות השכיחות גבוהה יותר.

מחלקים את הדיסגרפיות לשתי קבוצות עיקריות: מרכזיות ופריפריאליות. כמעט בכל הסוגים יש איטיות ודרישה רבה לריכוז, וגם שגיאות כתיב מרובות.

דיסגרפיות מרכזיות נובעות מפגיעה בשלבים העמוקים של תהליך הכתיבה: סמנטיקה (משמעות מילים), לקסיקון (מאגר המילים) או ממיר פונמי-גרפמי (כלל שממפה צלילים לאותיות). יש ארבע תתי-סוגים.

דיסגרפיות פריפריאליות קשורות לשלבים חיצוניים של הכתיבה, כמו בזיכרון של צורות האותיות ובתבניות המוטוריות. יש שלושה תתי-סוגים.

דיסגרפיה עלולה להופיע יחד עם לקויות אחרות, או להידמות להן. בין התופעות הדומות: חוסר גיבוש צדיות (החלפה בין אותיות), לקות בשליטת שרירי היד, בעיות בארגון מרחבי וחוסר התאמה בין שמיעת המילה לכתיב שלה.

חלק מהאיטיות נובעת מהדיסגרפיה עצמה. חלק נובע מאסטרטגיות למידה לא מפותחות, שבהן הילד עסוק לזכור כללים ופחות בכתיבה עצמה.

אבחון מומלץ כשמורים או הורים מבחינים בקשיים בציור, אחיזה לא נכונה של העיפרון, או בכתב לא קריא. האבחון הדידקטי נעשה על ידי איש מקצוע שמאתגר את הילד במשימות וצופה בהן. יש לבדוק כתיבה בסיטואציות שונות: הקלדה, איות בעל פה, כתיבה בהכתבה וכתיבה מתמונה.

מרפא בעיסוק בוחן את ההיבט המוטורי של הכתיבה. הוא בודק גודל כתב, עיצוב אותיות, ארגון הדף, אחיזת כלי הכתיבה, מהירות וכאב לאחר כתיבה. שגיאות שמחכות לצליל עלולות להצביע על דיסלקסיה, ושגיאות של החלפה או השמטה עלולות להצביע גם על הפרעת קשב.
במקרה של ספק, מומלץ להתייעץ עם המורה, יועץ בית הספר או לעבור אבחון לקויות למידה מלא.

דיסגרפיה יכולה להשפיע על הרבה מטלות לימודיות ולהפחית את הדימוי העצמי. היא גורמת לעייפות ולמניעה של מטלות כתיבה. עם זאת, התקדמות טכנולוגית מאפשרת פתרונות כמו הקלדה. בבגרות הצורך בכתיבה ביד בעבודה ובבחינות יורד עבור רבים.

הטיפול מותאם לסוג הדיסגרפיה. מטפלים אפשריים: מורה להוראה מתקנת, קלינאי תקשורת, מרפא בעיסוק וספקי טכנולוגיה מסייעת. ניתן לשלב מערכות ממוחשבות לתיעוד הכתיבה ולהתאמת שיטות עבודה. יש סגנונות טיפול שונים, כמו טיפול במשחק או בגישה מדעית, בהתאם לנטיות המטופל.

דיסגרפיה היא קושי בכתיבה. כתיבה היא מיומנות של תרגום מילים לדף.

בכתיבה צריך לחשוב, לשים מילים במקום נכון ולהשתמש ביד בשלווה. כשיש דיסגרפיה, הכתב יכול להיות קשה לקריאה. ילדים כאלו כותבים לאט, לוחצים חזק על העיפרון ומתעייפים.

דיסגרפיה יכולה להיות מולדת או להופיע אחרי פגיעה. לפעמים יש יותר ילדים במשפחה עם אותה הבעיה.

יש שני סוגים עיקריים: מרכזיות ופריפריאליות. כמעט בכל הסוגים צריך להתרכז מאוד כדי לכתוב ויש הרבה טעויות.

הן קשורות לדרכים שבהן המוח בוחר מילים וממפה צלילים לאותיות.

הן קשורות לכתיבה עצמה: לזיכרון של צורת האותיות ולתנועות היד.

אבחון מתחיל כשרואים קושי בציור, אחיזה לא נכונה של העיפרון או כתב לא מסודר. איש מקצוע (כמו פסיכולוג חינוכי) מנסה משימות שונות ובוחן את התוצאות.

מרפא בעיסוק בודק תפקוד יד, אחיזה, צורת אותיות ומהירות כתיבה. לפעמים בוחנים גם דיסלקסיה או הפרעת קשב.

דיסגרפיה עלולה להעמיס על הילד ולפגוע בביטחון שלו. כיום יש מחשבים וכלים שעוזרים להקל על הכתיבה.

הטיפול מותאם לילד. מטפלים אפשריים: מורה להוראה מתקנת, קלינאי תקשורת ומרפא בעיסוק. אפשר להשתמש גם בכלים ממוחשבים כדי לתרגול ולשיפור הכתיבה.