דמעות תנין

"דמעות תנין" הוא ביטוי שפירושו צער מזויף. ההנחה שנוצרה נובעת מהתנהגות ביולוגית של תנינים.

לתנינים יש מתחת לעפעף התחתון קרום שקוף שקוראים לו "קרום מצמוץ". קרום זה מגן על העין במים. מתחת לקרום יש בלוטת דמע. כשהתנין על היבשה והקרום פתוח, נקלטת הפרשה מהבלוטה ונראית כ"דמעות".

בעברים הרחוקים הבינו אנשים זאת אחרת. במאה ה-13 הנזיר ברתולומאוס אנגליקוס תיאר בתיאורי טבע כיצד תנין הורג ואז בוכה על שלליו. גם בסיפורי מסע מאוחרים יותר דובר על תנינים שמזילים דמעות כדי לפתות עוברי אורח.

הביטוי הפך למטאפורה בספרות. שייקספיר השתמש בו כדי לתאר בכי מטעה שמונע אמון. דוגמאות מופיעות במחזותיו, שבהן הדמיון בין צער אמיתי לצער מדומה מחזק את המשמעות.

במסורת היהודית יש סימנים מוקדמים לדימוי. רבי אלעזר הקליר הזכיר דמעות "כתנין" בקינה הקדומה שלו, ומפרשים כמו הרלב"ג והרד"ק הציעו שהמילה עשויה להצביע על דימוי של חיה בוכייה. כלומר, המטאפורה הופיעה כבר בכתב עתיק, גם אם לא תמיד ברור אם הכוונה היתה לבעל החיים שאנו קוראים לו היום תנין.

"דמעות תנין" אומרות שאדם בוכה אבל לא באמת עצוב.

לתנין יש עפעף נוסף שקוף. קוראים לו קרום מצמוץ. הקרום מגן על העין במים. מתחתיו יש בלוטת דמע. כשהתנין על היבשה, המים מהבלוטה יוצאים והם נראים כמו דמעות.

בזמנים ישנים אנשים חשבו שהתנין בוכה באמת אחרי שהוא תוקף. סיפורים כאלה הופיעו אצל כותבים בימי הביניים ולאחר מכן אצל סופרים מפורסמים.

גם שייקספיר השתמש בביטוי כדי לומר שהבכי הוא לא אמיתי. בהיסטוריה היהודית יש גם איזכורים קדומים שהשוו בכי של בני אדם לבכי של חיה.