דקדוק אוניברסלי הוא רעיון לפיו כל שפות העולם חולקות עקרונות תחביריים משותפים. העקרונות האלה נתפסים כמולדים, בני אדם נולדים עם נטייה לשפה, ולכן שפות אנושיות מצייתות למגבלות דומות. הרעיון קשור לנייטיביזם, השקפה לפיה ידע מסוים מולד ולא נרכש. הרעיונות המודרניים של הדקדוק האוניברסלי מתבססים בעיקר על עבודתו של נועם חומסקי, ושורשים רעיוניים היו אצל בלשנים קודמים כמו אדווארד ספיר וריצ'רד מונטגיו, וכן מחשבה מוקדמת עוד מרוג'ר בייקון ומפילוסופים מהמאה ה-17.
התמיכה המרכזית בתיאוריה מגיעה מתופעות ברכישת שפת אם על ידי ילדים. ילדים לומדים שפה מהר ובקלות יחסית, ומייצרים משפטים חדשים שלא שמעו קודם. הם נוטים להפיק בעיקר משפטים תקינים מבחינה דקדוקית. אם שני ילדים גדלים באותה סביבה, שפתם כמעט זהה בתום הרכישה. גם יכולת להיות דו-לשוני קיימת אצל ילדים שלמדו שתי שפות מוקדם. היכולת לרכוש שפה נחלשת בשלב מאוחר יותר של ההתפתחות.
הלוגיקה שנקראת "טיעון עוני הגירוי" (Poverty of Stimulus) מזכירה בעיה: ילדים מקבלים רובו ככולו של ה"קלט החיובי", דוגמאות של משפטים נכונים מהמבוגרים. קלט של טעויות כמעט אינו זמין, ולעתים הורים מתקנים בלי שהילד ינצל תיקונים אלה. לכן, לפי הטיעון, אי-אפשר להסביר את יכולת השיפוט על משפטים רק על ידי החומר שהילד שומע; חייבת להיות מערכת חוקים פנימית שמגבילה את האפשרויות.
בלשנים מצאו תופעות דקדוקיות חוזרות בשפות שונות. תופעות אלה מצביעות, לפי התומכים, על קיום "אוניברסל לשוני", מערכת כללים כללית. מחקר על שפות קראוליות (שפות שנוצרות כאשר קבוצות מדברות שפות שונות נפגשות) תומך ברעיון: בשלב הראשון נוצרת שפת פידג'ין, ערבוב פשוט של שפות ללא דקדוק מורכב. אך בדור הבא, כאשר הילדים הגדלים עם אותה שפה הופכים אותה לשפת אם, היא מתפתחת לקריאול, שפה מלאה עם דקדוק חדש שאינו זהה לאף אחת מהשפות המקוריות. היווצרות ספונטנית זו תומכת ברעיון על חוקים מולדים שמגבילים את אופן הבנייה של שפה.
התאוריה הייתה דומיננטית במחקר הבלשני כחמישים שנה, אך קיבלה ביקורת גוברת. חוקרים מתחום מדעי הקוגניציה מטילים ספק ברעיון של מנגנון מוחי ייעודי לרכישת שפה. יש ויכוח האם היכולות הלשוניות נפרדות ממנגנוני למידה אחרים. גם ההבחנה החומסקיאנית בין יכולת לשונית (competence), הידע הפנימי של הדקדוק, לבין ביצוע (performance), השימוש בפועל בשפה, היא נקודת מחלוקת.
הבלשן ג'פרי סמפסון מבקר את הדקדוק האוניברסלי בחומרה. הוא טוען שהתאוריה אינה ניתנת להפרכה מדעית ולפיכך חסרת כוח חיזוי. לדידו, חלק מהמחקרים בתחום אינם מבוססי ממצאים אמפיריים מספקים.
דקדוק אוניברסלי, רעיון שאומר שלשפות יש חוקים דומים. חוקי השפה האלה, לפי הרעיון, נמצאים בבני אדם מלידה. רעיון זה נקרא גם נייטיביזם, האמונה שיש יכולות מולדות.
ילדים לומדים לדבר מהר ובלי הרבה הדרכה. הם יוצרים משפטים שהם לא שמעו לפני כן. הם גם מצליחים לדבר נכון ברוב המקרים. הילדים יכולים ללמוד שתי שפות יחד אם מראים להם את שתיהן בגיל צעיר.
חוקרים מדברים על "עוני הגירוי", כשאומרים זאת מתכוונים לכך שילדים שומעים בעיקר משפטים נכונים. הם כמעט לא שומעים הרבה תיקונים של טעויות. לכן ייתכן שיש להם כבר חלק מהחוקים בתורשה.
מקרה שממחיש זאת הוא יצירת שפות קראוליות. בשלב הראשון נוצרת שפת פידג'ין, שפה פשוטה מעורבת. בדור הבא הילדים עושים אותה לשפה מלאה, קריאול, עם דקדוק משלה. זה מראה ששפה מלאה יכולה להופיע במהירות.
לא כולם מסכימים עם הרעיון. חלק מהחוקרים אומרים שאין הוכחות מספיק חזקות. הם גם טוענים שהתיאוריה קשה לבדיקה מדעית.
