האגמים המרים

האגמים המרים (בערבית: البحيرات المرة) הם שני אגמים מלוחים מלאכותיים: האגם המר הגדול והאגם המר הקטן. הם מפרידים בין החלקים הצפוני והדרומי של תעלת סואץ ונמצאים במחוז אסמאעיליה שבמצרים. שטחם המשותף כ־250 קמ"ר. מצפון להם ממשיכה התעלה אל אגם מנזלה ואגם תמסח.

לפני בניית תעלת סואץ ב־1869, האגמים היו אגני מלח יבשים. האגם המר הגדול מוזכר כבר בטקסטים העתיקים של פירמידות. האגם הגדול נמצא בצפון, והקטן צמוד מדרום; תעלה רחבה מחברת ביניהם.

השם תורגם מיוונית עתיקה (Πικραὶ̀ Λίμναι), ומשמעותו המילולית היא "אגמים מרים". בלטינית נקרא האגם Lacus mori, "אגם מת".

מליחות היא כמות המלח במים. באגמים המרים המליחות משתנה לפי העומק והעונות. בממוצע נמדדה מליחות של כ־4.9‰ (כלומר כ־49 גרם מלח לכל קילוגרם מים). בשנת 2017 נמדדה מליחות ממוצעת של כ־4.1‰.

העומק גדל מאז פתיחת התעלה ב־1869, ככל הנראה בגלל פירוק מרבצי מלח בקרקעית. מאחר שבתעלה אין סכרים (מחסומים לבקרת מפלס המים), מי הים זורמים בחופשיות מהים התיכון ומהים האדום אל האגמים. זרמי המים משתנים עונתית: צפונית בצפון החורף, דרומית בקיץ. מדרום לאגמים הזרם מושפע גם מגאות ושפל בים סוף.

התנועת המים והחיבור לשני הימים אפשרו נדידות של בעלי חיים. ההגירה לספסית (מונח על שם מהנדס שהתעלה) מתארת את מעבר המינים לאורך התעלה והאגמים, בדרך כלל מצפון לדרום.

מאז 1869 נרשמו נדידות ימיות גדולות. נדידות מהים התיכון אל הים האדום היו נדירות. מחקרים הראו שבאגם יש מינים רבים של חלזונות וצדפות, ורובם מקורם בים האדום. במחקר שעבד על דגימות מ־1950 ו־1998 זוהו 44 מיני חלזונות ו־47 מיני צדפות.

ריכוזי רכיכות משתנים בחוזקה. בין אביב 2016 לחורף 2017 נמדדה צפיפות גבוהה מאוד, עד כ־90,632 פרטים למ"ר באזורים מסוימים.

תחתית האגם המר הגדול מורכבת מבוץ וחול קרבונטי. קרקעית זו צברה מזהמים ומתכות כבדות שנכנסים עם התנועה הימית והתעשייה. כשמים בקרקעית לא זורמים, המשקעים הופכים למאגר של מתכות כבדות. מקורות הזיהום כוללים תיעוש, ביוב, אתרי אשפה, דליפות נפט וכימיקלים חקלאיים.

מתכות אלה מופצות בצורה לא אחידה על פני האגם. זיהויי ריכוזי מתכות כבדות נמצאו בכ־11 אזורים שונים, והן משמשות לחקירה מתי והיכן אירעו זיהומים.

ב־14 בפברואר 1945 התקיימה בפגישת מנהיגים פגישה חשובה על סיפון הסיירת הימית USS Quincy שהייתה בעוגנה באגם המר. הנשיא האמריקאי פרנקלין ד. רוזוולט נפגש שם עם מלך ערב הסעודית אבן סעוד.

בתקופת מלחמת ששת הימים (1967) נסגרה תעלת סואץ לשיט. כ־15 ספינות נתקעו באגמים המרים עד לחידוש השיט ב־1975. ספינות אלו נקראו "הצי הצהוב" בגלל שכבת אבק מדברית שנצברה עליהן. צוותי הספינות התארגנו במקום, שיתפו משאבים ואף הקימו שירותי דואר.

ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים בוצעה מעבר מצרים דרך האגם המר הקטן במטרה לחסום צירים במערב סיני. בהמשך נערכו מבצעים נוספים בסביבת האגמים. באגף זה נכללו שיקולים בטחוניים ומבצעיים במהלך המלחמה.

האגמים המרים הם שני אגמים מלוחים מלאכותיים בצד של תעלת סואץ במצרים. קוראים להם האגם המר הגדול והאגם המר הקטן. הם מחברים בין החלק הצפוני לדרומי של התעלה.

לפני שבנו את התעלה ב־1869, המקומות האלה היו כמו בריכות מלח יבשות. האגם הגדול מופיע גם בטקסטים מאוד עתיקים של הפירמידות.

השם מגיע מהמילה היוונית שפירושה "אגמים מרים". בלטינית קראו לאגם גם "אגם מת".

מליחות היא כמה מלח יש במים. באגמים המרים יש הרבה מלח, והמליחות משתנה לפי העומק והעונה. מי הים זורמים אל האגמים כי אין שם סכרים (מחסומים למים).

המים באזור זזים לפי העונות. זה גם מאפשר ליצורים ימיים לנוע בין הימים דרך התעלה והאגמים. חלק מהמינים הגיעו מהים האדום והתקבעו כאן.

נמצאו באגם הרבה סוגי חלזונות וצדפות. חלקם הגיעו מהים האדום. ב־2016, 2017 נמצאו מקומות שבהם היו המון רכיכות בכל מטר רבוע.

בתחתית האגם יש בוץ שמצבור בו מתכות כבדות. אלה הגיעו מזיהום של סירות, תעשייה, ביוב ונפט. המשקעים האלה יכולים לספר מתי ואיפה קרו הזיהומים.

ב־1945 התקיימה פגישה חשובה על סיפון ספינה שעגנה באגם. הנשיא רוזוולט נפגש שם עם מלך ערב הסעודית.

בשנת 1967 התעלה נסגרה. כ־15 ספינות נתקעו באגמים עד 1975. קראו להן "הצי הצהוב" כי אבק מדברי כיסה אותן. במהלך מלחמות היו גם קרבות ופעילויות צבאיות ליד האגמים.