האימפריה העות'מאנית

האימפריה העות'מאנית התקיימה כ־624 שנים, מסוף המאה ה־13 עד תחילת המאה ה־20. היא השתרעה מדרום־מזרח אירופה ועד צפון אפריקה וחצי האי ערב. מהמאה ה־15 עד תחילת המאה ה־18 היא הייתה אחת המעצמות המרכזיות בעולם, ובהתמוטטותה אחרי מלחמת העולם הראשונה קמה טורקיה המודרנית.

הסולטאן (שליט מוסלמי בעל משמעות דתית) היה ראש המדינה. שלוש המנהיגים הראשונים נקראו ביי (נסיך). לאורך רוב התקופה הייתה השושלת העות'מאנית בשלטון והסולטאן ניהל את המדינה באופן מרכזי.
האוטוריטה של הסולטאן התחזקה מהמאה ה־15. לצד הסולטאן פעלה מועצה אימפריאלית שניהלה את ענייני המדינה והצבא. הסולטאן נשלט רק בחוקים הדתיים (שריעה), והיה מוסמך להכריע על שלום ומלחמה, למנות בכירים, לחוקק קאנונים (חוקים) ולהוציא פירמנים (צו רשמי). הסולטאן החזיק ברוב אדמות המדינה (מירי) וקיבל חמישית מהשלל שנקראה פנצ'יק.

הגירת טורקים מאזור מרכז אסיה לאסיה הקטנה החלה במאות הקודמות. לאחר קרב מנזיקרט (1071) השלטון הטורקי התמקם באנטוליה. אחרי הכיבוש המונגולי נוצרו נסיכויות קטנות שנקראו בייליקים. נסיכות אחת, בראשות עות'מאן הראשון (Osman Gazi), הכריזה על עצמאות ב־1299 וביססה את שושלת העות'מאנים.
בתקופות הבאות התרחבה השפעת הנסיכות: הבירה הועברה לבורסה, המוסדות התפתחו, והעות'מאנים חדרו לבלקן לאחר חציית הדרדנלים ב־1354. קרב קוסובו (1389) חיזק את שליטתם באירופה. הדרמה הגדולה התרחשה ב־1453: מהמט השני כבש את קונסטנטינופול והפך אותה לאיסטנבול, הבירה הקבועה.

כיבוש קונסטנטינופול סמן את התגבשותה של אימפריה רחבת־היקף. העושר גדל בעיקר בשל שליטה בדרכי הסחר בין אסיה לאירופה. סולימאן המפואר הוביל את האימפריה לשיא של ממדים וכוח במאה ה־16, עם כיבושים כבלגרד, הונגריה ובגדאד. האדריכל סינאן פעל אז והותיר מבנים חשובים.
לאחר קרב לפנטו (1571) התחילה הלחימה על הים להשתנות, וב־1683 תבוסה בוינה סימנה את תחילתה של שקיעה מדינית. חוזה קרלוביץ (1699) קבע אבדן שטחים באירופה והחל כ־200 שנות שקיעה איטית.

המאה ה־18 החלה בתקופות רגיעה ותרבות כמו תקופת הצבעונים (1718, 1730). עם זאת, השליטה במחוזות מרוחקים נחלשה. ניסיונות מודרניזציה של הצבא והמדינה נבלמו לעיתים על ידי כוחות שמרניים, וב־1826 מהמט השני הכריז על רפורמות וביצע מהלך כנגד היניצ'רים (כוח ישן בצבא).
מהלך המאה ה־19 בלט ברפורמות הטנזימאט (1839 והלאה) שהכילו חידושים משפטיים ומנהליים, ואימוץ של חוקים אזרחיים. מלחמות כמו קרים (1853, 1856) ומלחמת רוסיה, טורקיה (1877, 1878) חשפו את חולשת האימפריה והביאו להפסדי שטחים נוספים. בקונגרס ברלין אמצע המאה ה־19 חולקו נכסים אזוריים שהקטינו את גבולותיה של האימפריה.

תחילת המאה ה־20 אופיינה במאבקי זהות ופוליטיקה פנימית. תנועת הטורקים הצעירים הקימה את מועצת האיחוד והקידמה (Jön Türkler) והחיתה את החוקה ב־1908. מלחמות מוקדמות, כמו המלחמה נגד איטליה (1911) ומלחמות הבלקן (1912, 1913), הפחיתו עוד את שטחי האימפריה.
ב־1914 חתמה האימפריה ברית עם גרמניה והצטרפה למעגל מעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה. בתחילת המלחמה נרשמו ניצחונות ויכולות הגנה, אך בהמשך חוותה האימפריה תבוסות בנמלים וחזיתות שונות. במהלך המלחמה הורה שר הפנים על גירוש הארמנים לאזורים אחרים, והאירועים הללו התפתחו לאסון קשה עבור האוכלוסייה הארמנית.
הפסקת האש של מודרוס (30 באוקטובר 1918) והכיבוש הצבאי של איסטנבול סימנו את סופה של ממשלת האיחוד והקידמה. ההנהגה הלאומית של מוסטפא כמאל (אטאטורק) קמה באנקרה, הכריזה על שבועת הלאום והחלה במלחמת עצמאות. הסולטנות בוטלה ב־1 בנובמבר 1922, והסולטאן האחרון יצא לגלות ב־17 בנובמבר 1922. לאחר מכן הוסרה גם הח'ליפות ונסגר פרק של יותר מ־600 שנות שלטון עות'מאני.

באזורים כבושים כמו קונסטנטינופול היו קהילות יהודיות ותיקות שנקראו רומניוטים. לאחר גירושי יהודים מספרד ופורטוגל הגיעו רבים מהם לאימפריה והתקבלו בברכה על ידי הסולטאן באיזיט השני. יהודים התיישבו בערים מרכזיות כגון איסטנבול, סלוניקי, אדירנה, סופיה ואיזמיר.
היו גם יהודים ממוצא צפון־אפריקאי (המוגרבים) ומקהילות מזרחיות שנקראו מוסתערבים. היהודים עבדו במגוון מקצועות: מסחר, מלאכות, עבודות נמל ורפואה. כמה יהודים שירתו כרופאי חצר למלך, כמו רבי יוסף המון ובנו.
הסולטאנים התנו לעתים בגדים ומגבלות לבוש, והקהילות עברו שינויים במהלך המאות. במאה ה־19 מונו סמכויות קהילתיות חדשות, ביניהן מינוי חכם באשי (ראש דתי יהודי) ב־1836. בסוף הממלכה ירדה האוכלוסייה היהודית, ובסך הכול סבורים שבסופה של האימפריה חיו בה כ־375,000 יהודים.

האימפריה העות'מאנית הייתה מדינה גדולה. היא התקיימה כ־624 שנים. היא נשלטה מאז סוף המאה ה־13 עד תחילת המאה ה־20.
האימפריה כיסתה חלקים מאירופה, צפון אפריקה וחצי האי ערב.

הסולטאן (סולטאן = מלך מוסלמי) היה המנהיג הראשי. הח'ליפה (ח'ליפה = מנהיג דתי) היה תפקיד דתי לפעמים לצידו. הסולטאן קיבל החלטות על מלחמות, מינוי אנשים ועל חוקים.

במאה ה־13 קם העות'מאן הראשון. הוא ביסס נסיכות שהפכה לאימפריה. ב־1453 מהמט השני כבש את קונסטנטינופול. העיר הפכה לאיסטנבול ובסוף האימפריה הביזנטית נגמרה.

לאחר 1453 האימפריה גדלה והיתה חזקה. סולימאן המפואר הוביל אותה לשיא במאה ה־16. הוא כבש ערים חשובות והאמנות והאדריכלות זכו לפריחה.
ב־1683 האימפריה נחלה תבוסה בוינה. בהדרגה איבדה שטחים ומעמד.

במאה ה־19 התחילו רפורמות שנקראו טנזימאט (טנזימאט = סדרה של שינויים בממשל). הן ניסו לשפר חוקים ואת הכלכלה. מלחמות כמו קרים ומלחמות עם רוסיה הראו שהאימפריה חלשה יותר.

בתחילת המאה ה־20 עלה כוח חדש בשם הטורקים הצעירים. ב־1914 האימפריה הצטרפה לגרמניה במלחמת העולם הראשונה. במלחמה היו קרבות וצרות, וקבוצות של אוכלוסייה נאלצו לעזוב את בתיהן.
ב־1918 הוכרעה המלחמה. מנהיג חדש, מוסטפא כמאל, הדף כוחות זרים וניהל מלחמת עצמאות. ב־1922 בוטלה הסולטנות והאימפריה הגמלאה הפכה למדינה חדשה, טורקיה.

בבתים שנכבשו חיו קהילות יהודיות בשם רומניוטים. אחרי גירוש ספרד הגיעו יהודים ספרדיים רבים והשתלבו. היו גם יהודים מצפון אפריקה שנקראו מוגרבים, ויהודים מזרחיים שנקראו מוסתערבים.
יהודים עבדו במסחר, בנמלים ובמלאכות. כמה מהם היו רופאים בחצר הסולטאן.
במאה ה־19 חלו שינויים וחלק מהיהודים עזבו. בסוף תקופת האימפריה חיו בה כ־375,000 יהודים.