האימפריה הרומית המערבית הייתה הישות המדינית ששלטה בחלקה המערבי של האימפריה הרומית. בירתה הוגדרה תחילה במדיולאנום (מילאנו של היום), אחר כך ברוונה, בעוד שרומא שמרה על מעמד סמלי. המוסדות המרכזיים נדדו לעתים לקונסטנטינופול במזרח.
האימפריה החלה לקבל צורה חדשה בתקופת דיוקלטיאנוס (284, 305). ב-293 הוא ייסד את הטטרכיה, "שלטון הארבעה": שני אוגוסטי (שליטים בכירים) ולשניים סגנים שנקראו קיסר (Caesar). הכוונה הייתה לחלק את הניהול והגבולות בין ארבעה אדם ולמנוע מהפכות. הטטרכיה איבדה יציבות, וקונפליקטים בין טוענים רבים לשלטון הובילו לשנות מלחמות.
ב-395, אחרי מותו של תאודוסיוס הראשון, האימפריה חולקה סופית לשתי ישויות: המערבית עם בירתה רומא, והמזרחית עם בירתה קונסטנטינופול. האימפריה המערבית התקיימה בדמותה העצמאית עד 476, השנה בה הודח הקיסר האחרון, רומולוס אוגוסטולוס, בידי אודואקר. אודואקר, מנהיג ברברי, נשבע אמונים לקיסר המזרחי והשליט בפועל את איטליה.
אף שהמזרח ניסוּ לשחזר את השליטה במערב, וכך יוסטיניאנוס הראשון במאה השישית הצליח לכבוש מחדש חלקים גדולים, כולל איטליה, קרתגו ודלמטיה, המערב כבר השתנה והפך לבסיס לממלכות ברבריות חדשות.
בשיאה השתרעה הממלכה על כ-2.5 מיליון קמ"ר. היא כללה את כל איטליה, ספרד, גאליה (צרפת של היום), צפון אפריקה ואיליריה. האוכלוסייה מוערכת בכ-25 מיליון איש וכללה רומאים ושבטים מקומיים שהתערבבו עם גרמאנים שהיגרו פנימה.
רומא הייתה העיר הגדולה ביותר במאה הרביעית, עם כ-800,000 תושבים. קרתגו הייתה מרכז חשוב באפריקה, עם כ-200,000 תושבים ושוק חקלאי ומסחרי גדול. מדיולאנום (מילאנו) ורוונה היו ערי בירה חשובות במערב. ערים נוספות בולטות כללו לוגדונום (ליון), סלונה (ספליט) ולונדינום (לונדון).
השבטים הגרמאניים שהגיעו הביאו מנהגים וחוקים שונים. רובם נטו להיות נוצרים בגרסה האריאנית (זרם נוצרי ששונה מאורתודוקסיה), ובהדרגה רבים מהם קיבלו את החוק הרומי ונעשו קתולים.
במאה השלישית חוותה האימפריה משבר קשה: רצף קיסרים, מלחמות, ומשברים כלכליים. מגפות שפגעו בכוח העבודה והגנו על היכולת לגייס חיילים החלישו את המדינה. שבטים גרמאניים ניצלו זאת ופלשו, והלחץ ממזרח מצד הסאסאנים הפרסים העמיק את המצב.
דיוקלטיאנוס ניסח פתרון שלטוני כדי לייצב את האימפריה: הוא חילק אותה ויצר את הטטרכיה. לפי ההסדר, כל אוגוסטוס אמור לפרוש אחרי עשרים שנה ובמקומו יעלה הקיסר. התוכנית פעלה חלקית, אך מותו של קונסטנטיוס כלורוס ושורת כוחניות הובילו לתחרות ארוכה בין טוענים לשלטון, כולל קונסטנטינוס הגדול.
קונסטנטינוס איחד את האימפריה במאה הרביעית, אך לאחר מותו פרצה מחלוקת יורשים וחלוקה מחודשת. בסוף המאה הרביעית שררה אי-יציבות עד לחלוקה הקבועה ב-395.
המאבקים הפנימיים והפלישות הובילו לפיצול מתמשך. במנהיגות חלופית נוצרו ברוב הפעמים שליטים מקומיים ועוצמות צבאיות חדשות. במהלך המאות החמישית והשישית איבדה המנהיגות הרומית במערב את השליטה הדרמטית על הגבולות והמשאבים.
פלישות ופלגות פנימיות הביאו לקריסת מוסדות השלטון במערב. ב-410 נבזזה רומא על ידי ויזיגותים, וב-455 נחרבה שוב בידי הונדלים. בין 429 ל-439 השתלטו הוונדלים על אפריקה. בשנת 476 הוסר הקיסר האחרון, ונוצר מצב שבו המלכים הברברים שלטו בשטחי המערב ונשבעו אמונים לקיסר המזרחי בלבד.
אודואקר שלט באיטליה במשך שנים, אך תיאודוריך הגדול מחסל אותו בסוף, ומייסד שושלת אוסטרוגותית באיטליה. במקביל עלתה ממלכת הפרנקים תחת כלוביס, שהפך לנוצרי-קתולי והשילב רומים וגרמאנים בממלכה אחת. כלוביס חיזק את מעמדו וביסס מוסדות שלטון ומסורת חוקית.
המזרח הביזנטי ניסה לכבוש שטחים במערב, ויוסטיניאנוס הצליח לשוב ולהחזיק חלקים מהמגרש המערבי במאה השישית. עם זאת, התהליך הכולל הוביל להחלפת שלטון רומאי בממלכות ברבריות ולמעבר לדגם פוליטי ובירוקרטי חדש, מה שמכנים ימי הביניים.
האימפריה הרומית המערבית שלטה במערב אירופה. בירות חשובות היו מדיולאנום (מילאנו), רוונה ורומא.
דיוקלטיאנוס בנה מערכת שלטון בשם טטרכיה. טטרכיה פירושה שליטה על ידי ארבעה אנשים. המטרה הייתה לחלק את העבודה ולשמור על הארץ מפני אויבים.
ב-395 האימפריה התחלקה לשני חלקים. החלק המערבי נשאר מול רומא. החלק המזרחי נקרא גם האימפריה הביזנטית, ובירתו הייתה קונסטנטינופול.
בשנים הבאות פלשו שבטים גרמאניים לתוך הממלכה. חלקם הפכו לנוצרים. בסוף, ב-476, שליט ברברי בשם אודואקר הדיח את הקיסר האחרון. זו נחשבת לנקודה שבה השלטון הרומי במערב נגמר.
האימפריה כללה איטליה, ספרד, צרפת של היום, וצפון אפריקה. חיו שם כ-25 מיליון אנשים. רומא וקרתגו היו ערים גדולות וחשובות.
מילאנו ורוונה היו ערי שלטון חשובות. בספרד היו ערים כמו טרגונה וסרגוסה. בלונדון קראו לה לונדינום אז.
לאחר קריסת השלטון הרומי, קמו במערב ממלכות חדשות. הפרנקים עם מלכם כלוביס קיבלו את הנצרות הקתולית. זה עזר להם להתאחד ולשלוט טוב יותר.
הצמיחה במזרח נמשכה. האימפריה המזרחית המשיכה עוד מאות שנים, וקריסת קונסטנטינופול הגיעה רק ב-1453.
תגובות גולשים