הבית של נינה

הבית של נינה (בצרפתית: La Maison de Nina) הוא סרט צרפתי של הבמאי רישאר דמבו משנת 2005.

הסיפור מתרחש בבית יתומים בצרפת אחרי מלחמת העולם השנייה. גיבורת הסרט היא נינה, פליטה יהודייה מסלוניקי. "פליטה" פירושו אדם שנמלט ממלחמה. הסרט עוקב אחרי הילדים בבית: קשיי היקלטות, געגועים, כאב פרידה וההתמודדות עם החדשות על גורל ההורים.
הסרט מתחיל עם קליטת אח ואחות, ונינה אוספת ילד מידי משפחה מאמצת לא-יהודית. ההרמוניה נשברת כשמגיעים ילדים ששוחררו ממחנות הריכוז. "מחנות ריכוז" הם מקומות שבהם אנשים סבלו בזמן המלחמה.
הילדים החדשים ממשיכים ללבוש מדים ומארגנים לעצמם חבורה, בראשות מי שהיה מפקד הצריף במחנה. קשה להם לקבל מרות ולהאמין למבוגרים. גם מתגלעים קונפליקטים תרבותיים, כמו חילוקי דעות על כשרות, כללי האכילה היהודיים.
הסרט מבוסס על בתים אמיתיים שקלטו ניצולי שואה, למשל הבית שתיארה לנה קיכלר-זילברמן בספרה "מאה ילדים שלי". הסרט מציג את הסיפור באופן אמיתי ולא מפתי.
הסרט קיבל ציון לשבח בפרס יו"ר יד ושם לשנת 2006. הוא הוקרן בישראל בחסות אגודת עלומים, שחבריה היו בין הילדים שהוסתרו בצרפת.

הבית של נינה הוא סרט צרפתי מ-2005. הבמאי הוא רישאר דמבו.

הסיפור קורה בבית יתומים בצרפת אחרי המלחמה. "יתומים" הם ילדים שאין להם הורים. נינה מנהלת את הבית. היא יהודייה מסלוניקי. היא גם פליטה. "פליטה" הוא מי שנמלט ממקום מסוכן.
אחים מגיעים לבית. נינה מביאה ילד ממשפחת אומנה לא-יהודית. אז מגיעים ילדים ששוחררו ממחנות ריכוז. "מחנות ריכוז" הם מקומות שבהם אנשים סבלו בזמן המלחמה. הילדים האלה לובשים מדים ומתחברים בקבוצה. קשה להם לסמוך על מבוגרים. יש גם קושי ביחד עם ילדים שלא חוו את אותו הדבר.
יש מתחים גם בגלל אוכל. חלק מהילדים מקפידים על כשרות. "כשרות" הם כללי האוכל היהודיים.
הסרט מבוסס על בתים אמיתיים שקלטו ילדים אחרי המלחמה. יש ספר בשם "מאה ילדים שלי" על בית כזה. הסרט קיבל ציון לשבח מיד ושם ב-2006. הוא הוקרן בישראל בחסות אגודת עלומים, שהייתה מורכבת מילדים שהוסתרו בצרפת.