הבשורה על-פי מרקוס

הבשורה הקדושה על-פי מרקוס (ביוונית: Κατά Μάρκον) היא אחת מארבע הבשורות בברית החדשה, מיוחסת למרקוס. היא כוללת 16 פרקים והיא הקצרה מבין הבשורות.

הבשורה מגוללת את חייו של ישו מטבילתו על ידי יוחנן המטביל ועד לעלייתו לשמיים. היא מתמקדת במיוחד בשבוע האחרון לחייו; ששת הפרקים האחרונים מוקדשים להכנסתו של ישו לירושלים. ישו מוצג כבעל יכולות ריפוי, כמגרש שדים (כלומר, מוציא רוחות רעות), כעושה פלאים, וכדמות המשיח, משיח הוא המושיע המצופה במסורת היהודית והנוצרית. הוא מוגדר גם כ"בן האדם" וכ"בן האלוהים".

הבשורה עצמה אנונימית, אך כבר בתחילת המאה השנייה ייחסו אותה למרקוס האוונגליסט, שנפטר בשנת 68 לספירה. לפי המסורת מרקוס היה תלמיד של שמעון בר-יונה ותיעד את דברי השליח. המסורת טוענת שזו הבשורה השנייה שנכתבה אחרי מתי ולכן הוצבה שנייה בברית החדשה. חוקרים מודרניים מתארכים את כתיבתה לשנות ה-60 או ה-70 של המאה הראשונה, מה שהופך אותה לראשונה מבין הבשורות. בנוסף קיימת "תאוריית שני המקורות", רעיון שלפיו מרקוס שימש מקור חלקי לבשורות הסינופטיות האחרות.

בשנת 1958 הודיע חוקר בשם מורטון סמית כי מצא במנזר מר סבא מכתב שמכיל "בשורה סודית" על-פי מרקוס. על־פי דיווחו זו גרסה שאמורה היתה להיות למלומדים. המסמך הועתק על דפים ריקים במהדורה מהמאה ה-17 של ספרו של איגנציוס, והוצלמו עותקים. הקהילה המדעית בוחנת את הממצא ומרבית החוקרים רואים בו זיוף.

הבשורה על-פי מרקוס היא אחד מארבעת הספרים על ישו בברית החדשה. ברית החדשה הוא החלק בכתובים שמספר על חייו של ישו.

הספר מגולל את ישו מטבילתו על ידי יוחנן ועד לעלייתו לשמיים. הוא מדבר הרבה על השבוע האחרון לחייו, כשישו נכנס לירושלים. ישו מוצג כמרפא, זה מי שמרפא חולים, כמגרש שדים, כלומר מוציא רוח רעה, וכאדם שעושה דברים מופלאים. לפעמים קוראים לו משיח, שזה מי שאנשים ציפו שיעזור ויגאל אותם. מכנים אותו גם בן אדם ובן אלוהים.

לא כתוב מי כתב את הבשורה. מסורת עתיקה אומרת שמרקוס, תלמיד של שמעון בר-יונה, כתב אותה. חוקרים מודרניים רבות חושבים שהיא נכתבה בשנות ה-60 או ה-70, ולכן היא מוקדמת מבין הבשורות.

בשנת 1958 חוקר בשם מורטון סמית אמר שמצא במנזר מר סבא מכתב עם "בשורה סודית". מנזר הוא מקום שבו גרים נזירים. חוקרים רבים חושבים שמדובר בזיוף.