פרשת הגט מקליווא הייתה מחלוקת הלכתית קשה ב-1766, 1767 על כשרותו של גט (שטר גירושין). הוויכוח התמקד בשאלה האם חתן שנמלט מיד לאחר החתונה, ובמצבו הנפשי היה חשוד, יכול היה לתת גט תקף. המחלוקת חרגה מעולם בית הדין וגררה רבנים וקהילות רבות לדיון מתוקשר.
בשנת 1766 נשא יצחק (איציק) נייבורג את לאה מבון. לפני החתונה ובמהלכה בלט מצבו הנפשי הקודר של החתן, אך הוא נראה כשיר בדעתו לרוב. ביום שאחרי החתונה ברח מן העיר, לקח את כספי הנדוניה ופנה לבון. כשהשיבוהו התעלף ולחץ להסביר רק אמר כי חש סכנה וממילא ברח. לאחר ויכוח כספי הוסכם שיוסעו לבון ואז לקליווא, שם הרב ישראל ליפשיץ סידר את הגט וקבע כי החתן נראה מיושב בדעתו.
אביו של החתן וטענות רבני מנהיים ופרנקפורט כעסו וקבעו שהגט פסול כי החתן היה "שוטה" (אדם שאינו שפוי). רבני פרנקפורט דרשו לבטל את הגט, בעוד שכלי הראייה וטענות תומכי הרב ליפשיץ הצביעו על כך שבזמן מתן הגט החתן היה שפוי. תכתובות, כרוזים והחלפת עדויות סללו מחלוקת רחבה שכללה גם החרמות והאשמות כנגד היריבים.
העניין ההלכתי המרכזי היה מי נחשב שוטה על פי ההלכה, והאם יש לבחון את מצבו של הבעל בעת מתן הגט בלבד. הרב ליפשיץ טען שיש לבחון את מצבו בזמן מתן הגט. מתנגדיו טענו שההתנהגות המקדימה מוכיחה שיגעון מתמשך, ושהדברים לא נסתיימו במשך זמן קצר. הועלו סימנים חז"ליים לשוטה, ושאלות כגון: האם שמירת הכסף בעת הבריחה מוכיחה שפיות? האם בקשת הגט כדי שלא להשאיר את האישה עגונה מעידה על שפיות?
נוסף להיבט הפסיקתי עלתה שאלה פרוצדורלית: מי מוסמך להכריע בסוגיה זו? רבני פרנקפורט טענו לסמכות בלעדית וסירבו לפרסם את טיעוניהם. יריביהם תקפו את הסירוב וטענו לעבירה על כללי גביית עדות ולאי-שקיפות. הוויכוח על סמכות בתי הדין חימם את המחלוקת לא פחות מהשאלות ההלכתיות.
פסקם של המכשירים שהכשירו את הגט הדגיש את גורלה של האישה, שאם הגט יפסל היוותה עגונה אפשרית. זה היה שיקול מרכזי אצל חלק מהרבנים שתמכו בכשרות הגט. במקביל נדונה גם תקנה נגד מי שיערער על גט לאחר שניתן.
המחלוקת הותירה חותם על דעת הקהל הרבנית. היא תרמה לדיונים הלכתיים עתידיים על כשירות נפש לצרכי גירושין, והשפיעה על יחסי סמכות בין בתי הדין. במישור החברתי הפולמוס החליש את מעמד הרבנות בעיני חלק מהציבור וסייע לעליית קולות ההשכלה ומבקריה של הרבנות. כמה מהמסמכים שנכתבו אז משמשים עד היום כמקורות לעיון בהגדרת שוטה והטיפול בהלכה.
ב-1766 התפתחה מחלוקת גדולה סביב גט (שטר גירושין). חתן בשם יצחק ברח אחרי החתונה. הוא לקח כסף ונמלט כי חש סכנה. אחר כך נמצא והוא נתן גט בעיירה קליווא. שם הרב סידר את הגט וטען שהחתן היה שפוי.
הכלה ומשפחתה חזרו לבונן לאחר החתונה. החתן ברח בלילה והטיל דאגה. כששבו איתו לדבר, אמר שחשה עליו סכנה ולכן ברח. בבית הדין בקליווא הרב נתן את הגט.
רבנים אחרים טענו שהחתן היה שוטה (אדם שאינו שפוי, חולה נפש) ולכן הגט לא תקף. הם שאלו מי יכול להכריע אם מישהו שפוי או לא. רבים מהקהל והרבנים דנו וכתבו על זה.
השאלה החשובה היתה: האם צריך לבדוק רק את מצב האדם בזמן נתינת הגט? או גם את התנהגותו קודם לכן? גם שאלו אם רצון להגן על האישה חשוב לשיקול הדעת.
המחלוקת גרמה לוויכוחים קשים. היא השפיעה על הלכות גירושין ועל הדרך שבה מבקשים רבנים להחליט בעיות דומות. היא גם גרמה לדיון ציבורי גדול על מי שיפסוק בעד.
תגובות גולשים