הַגְיוֹגְרַפְיָה היא ספרות על חיי קדושים. משמעות המילה ביוונית היא "כתיבה על קדושים": ἁγιος (קדוש) + γραφειν (לכתוב). המונח מתאר ביוגרפיות של דמויות דתיות, ולעתים גם של מנהיגים חילוניים. לעתים משתמשים בו בכינוי שלילי לביוגרפיות שמלגלגות או מייפות את המציאות. יש גם מונח קרוב, הגיולוגיה, שמתייחס לחקר קדושים באופן כללי.
המילה נוצרה מהלחם של שתי מילים יווניות: ἅγιος (קדוש) ו-γράφειν (לכתוב). בעברית הוצעו גם במונחים כמו "קורות קדושים" וספרות שבחים (מושג שטבע יוסף דן).
ביהדות לא התגבשה מערכת רשמית של קנוניזציה כמו בנצרות. במקרא ובתלמוד יש קטעים ששוברים את הגבול בין היסטוריה לאגדה. סוגה זו נקראת "ספרות שבחים" והיא משלבת תיאורי חיים עם סיפורי מוסר והשראה. דוגמה בולטת היא סיפור עשרת הרוגי מלכות, שהפך לסמל של מסירות נפש.
פילון האלכסנדרוני כתב חיבורים ביוגרפיים מוקדמים על דמויות מקראיות, כמו משה ויוסף. מאוחר יותר, במשך ימי הביניים ולאחר הגירוש מספרד, הופיעו פחות ספרים שלמים מסוג זה. במאה ה-15, 16 החלו להיערך קובצי סיפורים שהלכו והשתרשו, והקובץ הוותיק "מעשה בוך" נכתב במאה ה-15 והודפס ביידיש במאה ה-17.
בספרים אלה לעתים מצטיירים חכמים כרוחניים עם מעשיות מעבר למציאות. במאות האחרונות הופיעו אוספים דומים על דמויות מרכזיות, כמו שבחי הבעש"ט ושבחי האר"י, וסיפורי חסידים הפכו לנחלת כל חסידות גדולה. במאה ה-20 התחזקה פרקטיקת פרסום הגיוגרפיות על "גדולי הדור". בתחילת המאה ה-21 נדפסו גם חיבורים שהתייחסו לאפיזודות פחות מחמיאות, ולעתים זה יצר מחלוקות.
בנצרות הגיוגרפיות מתמקדות בחייהם של קדושים וקנוניזציה (הכרזה רשמית על קדושה) הפכה אותן לחשובות. העיבודים הראשונים נוצרו בקיסרות הרומית והתחילו כסיפורים על מרטירים, אנשים שנהרגו על אמונתם. סיפורים אלה כונסו במולטיפורמות ובמארטירולוגיות (רשימות מרטירים) כבר במאה ה-4.
בימי הביניים ההגיוגרפיה הייתה תחום לימוד מרכזי. הז'אנר התקבע בשבלונות: סיפור חיים קצר, אגדות מעוררות השראה ותיאור מעשי קדושה. גם ברנסאנס המשיכו לכתוב הגיוגרפיות, לדוגמה אצל אלפונסו מרטינס דה טולדו. עם הזמן נוצרה תבנית סטנדרטית שמטרתה להראות את הקדוש כמשריש של השתקפות האלוהית, ומנעה פירוט יתר על האדם הפרטי מאחורי הדמות.
הגיוגרפיה היא סיפורים על חיי קדושים. (קדוש = אדם מיוחד בדת.)
המילה באה מיוונית. היא מורכבת מהמילים קדוש ולכתוב.
ביהדות יש סיפורים שמערבבים היסטוריה ואגדות. קוראים להם "ספרות שבחים". למשל סיפור עשרת הרוגי מלכות, שסמלו אהבת הארץ והאמונה. יש חיבורים עתיקים, כמו כתבי פילון על משה ויוסף, וגם קובצי סיפורים מאוחרים יותר. אחד הקבצים המוקדמים הוא "מעשה בוך".
בקהילות שונות הופיעו סיפורים על חכמים וחסידים. כיום אפשר למצוא ספרים כאלו גם לילדים.
בנצרות כותבים על חיי הקדושים שנקראו לְקדושה רשמית. הרבה סיפורים עוסקים במרטירים. (מרטירים = אנשים שמתו בגלל אמונתם.)
הלכת הסיפורים הזו נקראת "ויטה" שהיא מילה לטינית שפירושה "חיים". בימי הביניים ואחר כך כתבו הרבה ספרים כאלה.
הגיוגרפיה עוזרת להבין מי היו הדמויות ואיך אנשים ראו אותן.
תגובות גולשים