הדור השני לשואה

בווילה ואנזה: סיפור קצר על אב ששרד את אושוויץ. כשהוא היה רעב, בלע פתאום חתיכת לחם שהיתקעה לו בגרון. הילד שלח להזעיק רופא. מאז הילד התחיל לגמגם.

"הדור השני לשואה" הוא השם לבנים ובנות של ניצולי השואה שנולדו אחרי מלחמת העולם השנייה. הם לא חוו את השואה בעצמם, אך ההשפעה של הטראומה שעברו ההורים מורגשת אצלם. את התופעה הזאת קוראים גם "טראומה בין-דורית", העברה של השפעות הטראומה מהורה לילד.

המתח המרכזי במחקר הוא האם וכיצד טראומה של הורה עוברת לילד. חוקרים מצביעים על דפוסי תקשורת משפחתית חשובים. משפחות רבות של ניצולים נקטו ב"קשר השתיקה", הסכמה לא מדוברת לא לדבר על הטראומה. ההורים רצו להגן על הילדים, או לשכוח את העבר, ולכן נמנעו מלשתף.

ילדים ברבים מהמקרים חשים שהם יודעים על הסבל של הוריהם בלי שאמרו זאת בגלוי. את התופעה קוראים "לדעת מבלי לדעת". כמו כן נחקרה "אשמת הניצול", רגשות אשמה שיש לניצולים על כך ששרדו, ולעיתים תחושת אשמה זו מועברת לילדיהם.

מחקרים הראו שמבחינה תפקודית רבים מבני הדור השני נמצאים בגבולות הנורמה. יחד עם זאת נצפו תכונות ייחודיות, למשל קשיים בהתבגרות עצמאית, חרדה, דיכאון ותלונות פסיכוסומטיות (בעיות גופניות הקשורות למתח נפשי).

נמצא גם כי ההשפעה יכולה לעבור לדור השלישי. מחקר השוואתי ישראלי משנת 2003 בדק השפעת סבתות שניצלו על בנותיהן. המחקר הראה כי הדור השני לא נבדל בקשיי התקשרות ובחרדות מהקבוצה שלא חוותה את השואה, כשניצולים היו ילדים בזמן השואה והצליחו להגן על ילדיהם.

יש גם ממצאים הבוחנים סיבות ביולוגיות. רחל יהודה פרסמה ב-2016 ממצאים על "הורשה אפיגנטית", שינויים שמשפיעים על אופן הפעלת הגנים, ולא על רצף ה-DNA עצמו, ועשויים לעבור לצאצאים.

היצירה על השואה נכתבה בראש ובראשונה על ידי ניצולים. עם זאת, גם בני הדור השני והשלישי כתבו שירים וסיפורים. בכתיבה שלהם נשמעות לעתים "קולות השואה" כנושא משפחתי מתמשך.

סיפור קצר: אב ששרד את אושוויץ חנק בגלל חתיכת לחם. הילד פחד והתחיל לגמגם.

"הדור השני לשואה" זה הילדים של האנשים ששרדו את השואה. הילדים האלה לא חוו את השואה בעצמם. אבל הם מרגישים שהחוויות הקשות של ההורים משפיעות עליהם.

לפעמים במשפחות האלה שותקים על מה שקרה. זה נקרא "קשר השתיקה". ההורים לא רוצים שסיפורי הזוועה יפגעו בילדים. הילדים מבינים משהו גם בלי שמדברים. קוראים לזה "לדעת מבלי לדעת".

יש גם רעיון שנקרא "אשמת הניצול". זאת תחושת אשמה שאדם שרד, וחבריו לא שרדו. לפעמים תחושה כזו מועברת לילדים והם מרגישים אשמה שלא בצדק.

מחקרים מראים שרוב הילדים של הניצולים מתפקדים רגיל. אבל יש ביניהם יותר חרדות, עצב או בעיות שמקורן במתח. יש גם ממצאים שמראים שההשפעה יכולה להמשיך לדורות הבאים.

חוקרים מצאו כי לפעמים גם הגוף יכול לשאת סימנים מהטראומה. זה נקרא "הורשה אפיגנטית", סימנים שמשפיעים על הגנים בלי לשנות את ה-DNA.

גם ילדים ונכדים של ניצולים כתבו סיפורים ושירים. הם כותבים על הזיכרון והרגשות שלהם.