הידמות

בבלשנות, הידמות (או אסימילציה) היא תופעה פונטית שבה הגה אחד מקבל תכונה של הגה אחר בסביבתו.
תכונות נפוצות הן בסיס החיתוך (מקום ההגייה) ואופן החיתוך (איך נוצר הצליל).
ההידמות נובעת מנטייתו של הדובר שלא לשנות את מיקום כלי הדיבור.
היא יכולה להתרחש באופן שיטתי או בספונטניות. כשזה קורה באופן שיטתי בסביבה פונטית ברורה, זו דוגמה למעתק הגאים (שינוי צלילים היסטורי בשפה).
תהליכי הידמות בשלביהן המוקדמים של שפות עיצבו צורות מוכרות היום. תהליכים כאלה פועלים גם בצורות מודרניות ולא תקניות, לעתים בלי שמודעים לכך.
המילה "הידמות" עצמה מכילה שינוי צלילי בתוך המילה.
ניתן למיין הידמות לפי כיוון ההשפעה, לפי הסביבה הפונטית, ובהיקף השינוי (מלא או חלקי).
מקובל להבחין בין הידמות מלאה, שבה משתנות כל תכונות ההגייה, לבין הידמות חלקית, שבה משתנה רק תכונה אחת.
דוגמה ידועה בעברית היא "ספתא" במקום "סבתא"; כאן יש הידמות בתכונת הקוליות.
בדיבור יומי באנגלית יש גם הידמות משורשרת: don't be silly → dompbe silly. כאן [t] ב־don't משנה את בסיס החיתוך שלו (להיות דו־שפתי), ונוצרים שינויים גם ב־[n].

הידמות (אסימילציה) היא כשצליל מתקרב לצליל לידו.
לדוגמה, צליל יכול להשתנות כדי להידמות לצליל שלפניו או אחריו.
בסיס החיתוך זה איפה עושים את הצליל. אופן החיתוך זה איך עושים אותו.
זה קורה כי קל לדובר לא לשנות את מיקום הפה או הלשון.
לפעמים כל הצליל משתנה. לפעמים משתנה רק חלק ממנו.
דוגמה בעברית: "ספתא" במקום "סבתא".
דוגמה באנגלית: don't be silly → dompbe silly.