היסטוריה של הקולנוע הישראלי: שנות השישים

בשנות ה־60 קיבל הקולנוע הישראלי דחיפה כלכלית כשחלה לקבל החזר מס על כרטיסים. ההחזר עזר למימון סרטים והביא אל הזירה חברות מסחריות. זה אפשר הפקה מסחרית נרחבת, אך גם עודד סרטים שמכוונים לקהל הרחב על חשבון ניסיונות אמנותיים.

שלושת היוצרים המסחריים הבולטים בעשור היו מנחם גולן, אפרים קישון ואורי זוהר. עבודתם כללה גם יצירות עממיות וגם ניסיונות שונים להכניס נושאים חברתיים למסגרת מסחרית. כמו כן, בקצה השני של הספקטרום התגבשה תנועת "הרגישות החדשה", יוצרים ששאפו לקולנוע מודרניסטי ואיכותי בהשפעת הגל החדש הצרפתי.

לפני כן, בסוף שנות ה־50, היה הקולנוע בעיקר ממשלתי ולאומי. סרטי ה"ריאליזם הציוני" (הצגה אידילית של החברה והמדינה) הציגו את ישראל בצורה גיבורה והסתירו עימותים חברתיים ופערים. חוק משנת 1954 חייב בתי קולנוע להראות חלק מתוצרת מקומית, אך לא פתר את בעיות המימון. הפתרון שנבחר בשנות ה־60 התמקד בשתי דרכים: החזר מס על כרטיסים (החל ב־1960), וסבסוד ישיר של סרטים אמנותיים, האחרון הגיע רק עם הקמת קרן הקולנוע בישראל ב־1979.

החזר המס שימש כמנוף מימון. לעיתים הוא ניתן כהלוואה מראש שהוחזרה מההחזר. הוא החייה את התעשייה ופתח את ההשקעה הפרטית, אבל עורר גם ביקורת כי עודד הפקה של סרטים מסחריים ופופולריים על חשבון סרטי איכות.

פתיחת העשור אופיינה בסרטים שממשיכים את קו ה"ריאליזם הציוני". סרטים כמו "הם היו עשרה" (1960) הציגו סיפורי התיישבות ומלחמה באור הרואי. עם הזמן נראו תמרורים לשינוי: עליית העלייה ממדינות המזרח, משברים פוליטיים ושינויים תרבותיים הובילו להופעת נושאים חדשים על המסך.

חלק מהסרטים של שנות ה־60 הציגו דמויות מהמגזרים השוליים, למשל דמויות ממוצא מזרחי, אך לרוב הם לא מיצו את הקונפליקט החברתי. יצירות רבות המשיכו להיות עממיות ומסחריות, פועלות לפי טעם הקהל ולא תמיד חירות אמנותית.

"סאלח שבתי" (1964) של אפרים קישון נחשב לעיתים כסרט הבורקס הראשון. "סרט בורקס" הוא שם לסרטים עממיים־מוחשיים עם אלמנטים קומיים ומלודרמטיים, דמויות סטריאוטיפיות וקונפליקטים משפחתיים שנפתרים בדרך כלל לטובה. הסרט זכה להצלחה עצומה, כולל הכרה בינלאומית, ופתח דלת ליצוא של שחקנים ובמאים. בעשור זה הופיעו גם סרטים עממיים נוספים של גולן וזוהר שהניחו את היסודות לזינוק ז'אנר הבורקס בשנות ה־70.

כנגד הזרמים המסחריים קמה תנועה שניסתה להביא לקולנוע הישראלי ערכים אמנותיים וצורניים מהקולנוע האירופי. התנועה, שכונתה מאז "הרגישות החדשה", לא הייתה מאורגנת רשמית אך כללה יוצרים מבתי הספר לקולנוע ומהבוהמה התל אביבית. אורי זוהר נחשב לאחד המבשרים עם סרט כגון "חור בלבנה" (1965), אם כי סרט זה נכשל בקופות. לעומת זאת, "שלושה ימים וילד" (1967) זכה להכרה בינלאומית ושל השחקן שלו בפסטיבל קאן.

התנועה המשיכה להתפתח בשנות ה־70, אך בסוף העשור היא נחלשה כשהבאים הביאו ביטוי פוליטי־חברתי חזק יותר לקולנוע הישראלי. בעשור ה־60 המשיך הקולנוע לשמש ערוץ הבידור המרכזי בישראל. התחרות מטעם הטלוויזיה החלה רק ב־1968, ועד אז כל יציאה של סרט חדש היתה אירוע תרבותי משמעותי.

בשנות ה־60 נפתחו הרבה סרטים בישראל. הממשלה אפשרה החזר מס על כרטיסים. זה עזר להפיק סרטים ולמשוך משקיעים.

לפני כן רוב הסרטים היו "ריאליזם ציוני". זה אומר שהסרטים הראו את המדינה בגאווה ולא הציגו בעיות פנימיות. חוק משנת 1954 חייב להראות חלק סרטים מקומיים, אבל זה לא פתר את הבעיה. רק ב־1960 החל החזר המס, והקרן לעידוד סרטים נוצרה רק ב־1979.

הרבה סרטים עוד המשיכו להציג גיבורים ולא לדבר על מחלוקות. עם הזמן החלו להופיע סרטים שמציגים דמויות של אנשים מהצדדים השוליים בחברה. אלה היו עדיין סרטים שעשו בשביל הקהל.

"סאלח שבתי" (1964) היה סרט גדול ופופולרי. "סרט בורקס" הוא סרט מצחיק ודרמתי עם סכסוכי משפחה שמסתדרים בסוף. הסרט הזה עזר לשחקנים ובמאים להתפרסם גם בחו"ל.

חבורה של יוצרים רצתה סרטים שונים, כמו בקולנוע הצרפתי. הם קראו לתנועה הזו "הרגישות החדשה". הם עשו סרטים אמנותיים וניסיוניים. אחד הסרטים הבולטים הוא "חור בלבנה" (1965), ואחריו "שלושה ימים וילד" (1967) שקיבל תשומת לב גם מחוץ לישראל.

עד 1968 הקולנוע היה הבידור העיקרי בישראל. אחר כך הופיעה גם הטלוויזיה, והיא החלה להתחרות בקולנוע.