במשפטים היקש הוא הסקת מסקנה על מקרה אחד מכוח מקרה אחר. זהו כלי חשיבתי שמשווים בין מצבים דומים כדי לקבל פתרון משפטי.
בדין הישראלי מוגדרים ארבעה מקורות משפטיים עיקריים. חוק יסודות המשפט קבע רשמית לאן על השופט לפנות בשאלות משפטיות. בין המקורות נמצאות החקיקה (חוקים), הפסיקה (פסקי דין של בתי המשפט), ההיקש ועקרונות המשפט העברי ומורשת ישראל. בהיקש, השופט מפנה למקרים אחרים שיש בהם דמיון עובדתי או לוגי, וחולץ מהם מדיניות או פתרון הולם.
ההבדל בין תקדים להיקש הוא חשוב: בתקדים השאלה המשפטית זהה בין שני פסקי הדין, ולכן יש מחוייבות ברורה. בהיקש השאלה אינה זהה, אך קווי הדמיון בין המקרים מאפשרים להפיק תשובה שתשתלב במדיניות המשפטית הנוהגת.
היקש פירושו להשוות מקרה למקרה דומה כדי לקבל תשובה.
בישראל יש ארבעה מקורות עיקריים של חוק. חקיקה = חוקים. פסיקה = החלטות שופטים. היקש = להשוות למקרה דומה. עוד מקור הוא עקרונות המשפט העברי ומורשת ישראל.
בשריעה המוסלמית יש רעיון דומה שנקרא קיאס (قياس). קיאס משמש לצד הקוראן = ספר הקודש, הסונה = סיפורים על חיי הנביא מוחמד שמופיעים בחדית' = רשומות המסורות, והאג'מאע = הסכמת הציבור או החכמים.
תגובות גולשים