ה"היתר מכירה" הוא מכירת קרקע בארץ לידי גוי, שנועדה לאפשר עבודות חקלאיות בשנה השביעית, השמיטה. שמיטה היא השנה שבה לפי ההלכה שדות צריכים לנוח ולא לזרוע. התומכים בטוענים שהמכירה מפחיתה את קדושת שביעית (הקדושה של הפירות בשנה זו) וכך מאפשרת עבודה, מכירה וייצוא של התוצרת. הם גם טוענים שהמכירה מבטלת חלק מהאיסורים מדרבנן, ויש מי שסבורים שהיא פוטרת אפילו ממלאכות שאסורות מן התורה, כמו זריעה וחרישה.
חז"ל למדו כי איסור עבודת האדמה חל בדרך כלל על אדמה שבבעלות יהודי. בגמרא נדונה מכירת קרקע לגוי ביחס לדיוקי מצוות התלויות בארץ, כגון תרומות ומעשרות. חלק מהפוסקים סוברים שהמצוות הללו היום נוהגות מדרבנן (הן התקנות של חכמים), ועל כן קניין גוי מפקיע את החיוב גם בארץ. התומכים מציעים להחיל עיקרון דומה על השמיטה.
יש חילוקי דעות פנימיים בין המתירים. כמה מהם מתירים גם קצירה ובצירה כי קדושת שביעית נפקעה. אחרים אומרים שלא כל המלאכות מותרים.
השאלה אם לפירות שגדלו בשדה של גוי יש "קדושת שביעית" מחולקת. חלק מהפוסקים, כולל הנהגת היישוב הישן וראשי הרבנות, נטו להקל ולומר שאין קדושה כזו, ולכן ניתן לסחור בתוצרת. אחרים, ובראשם חלק מהחרדים, סברו שיש קדושת שביעית ויש להגביל את המסחר.
"ספיחין" היא גזירה של חז"ל שנועדה למנוע בעיות תערובת או תפיסת פירות אחרי השמיטה. ברוב הפוסקים גזירה זו אינה חלה על שדות שעובדו כולו על ידי גוי. עם זאת יש מי שכתב שספיחין חלה אם היהודי מעורב בעבודה בשדה הגוי.
מקובל שאסור להשתמש בהיתרים גורפים אלא מתוך צורך ממשי. מאז ייסודו של ההיתר במאה ה-19, רוב התומכים ציינו שהמכירה מותאמת לצורך בהמשכיות ההתיישבות והחקלאות היהודית. המתנגדים טענו שהנזק הכלכלי בשמירה על השמיטה אינו חמור מדי, וכי המכירה מפירה איסורים אחרים, כגון איסור מכירת קרקע לזר ("לא תחנם").
המתנגדים חדלו לחשוב שמכירת קרקע לגוי תקפה בארץ. הם מצביעים על פסוקים ומשניות שאוסרות מכירת שדות, על סכנה לפגוע בקדושת המצוות התלויות בארץ, ועל כך שהמכירה עלולה להיות מעין הערמה שאינה רצינית (המוכר לא באמת רוצה שגוי יחזיק בקרקע).
התומכים משיבים שהמציאות השתנתה ושחלק מהאיסורים היום הם מדרבנן בלבד. הם טוענים שמכירה מבוקרת תמנע חילול רחב של קדושת השמיטה ותאפשר הישרדות החקלאות הישראלית. אחרי הקמת המדינה, הותאם רוב הביצוע על ידי הרבנות הראשית, כולל התאמות בחקיקה ובפרקטיקה.
שורשי ההיתר בפסקי חכמי צפת; במושבות הראשונות בארץ בשלהי המאה ה-19 הוצע היתר כדי לאפשר קיום מושבות החקלאיות. מאז היו מחלוקות ציבוריות חריפות, ומעמד ההיתר השתנה בתקופות שונות בהתאם להנהגת הרבנים, להקמת הרבנות הראשית ולשיקולים מדיניים-כלכליים.
בסופו של דבר המחלוקת ממשיכה. חלק מהחסידים והחרדים אינם סומכים על היתר ומעדיפים יבוא או פתרונות אחרים. רבים מהדתיים-לאומיים תומכים בו, ולעיתים הם מחמירים על עצמם מתוך זהירות.
ה"היתר מכירה" הוא מכירה של אדמה ליהודי לגוי (לא-יהודי). המטרה: לאפשר לעבוד בשדות בשנה השביעית, שנקראת שמיטה. שמיטה היא שנה שבה לפי ההלכה השדות אמורים לנוח.
כאשר שדה שייך לגוי, יש פוסקים שאוסרים פחות דברים בשדה. לכן מי שמכיר בהיתר אומר שאפשר לגדל, לשווק ולייצא פירות.
יש מי שתומך במכירה ויש מי שמתנגד. המתירים אומרים שזה נחוץ כדי לשמור על היישובים והחקלאים. המתנגדים חושבים שאסור למכור שדות, ושצריך לשמור על השמיטה בלי טריק כזה.
הרעיון קיים די הרבה זמן. בתחילת ימי המושבות בארץ, בשלהי המאה ה-19, השתמשו בו כדי לא לפגוע בהתיישבות. אחרי הקמת מדינת ישראל רוב העסקאות נערכו דרך הרבנות הראשית. מאז יש מחלוקות בין קבוצות שונות בחברה.
הנושא חשוב כי הוא משלב דת, חקלאות וחיי קהילה. יש אנשים שבוחרים לא לאכול פירות מהיתר, ויש כאלה שאוכלים אותם כדי להראות שהם כשרים לפי רבנים שתמכו בהיתר.
