הכנסייה האשורית

הכנסייה האשורית המזרחית (בסורית סורית: ܥܕܬܐ ܕܡܕܢܚܐ ܕܐܬܘܖ̈ܝܐ, בערבית: كنيسة المشرق الآشورية) היא פלג בנצרות שהתבדל מהכנסייה הגדולה במאה ה-5 בעקבות המינות הנסטוריאנית. נסטוריוס, תלמידו של תאודורוס ממופסואטיה, טען שמרים איננה 'יולדת האל' אלא 'יולדת את המשיח', עמדה שהתנגדה לדעה הרווחת ופירשה את טבעו של ישו באופן שונה.

בראשית המחלוקת עמד הקונפליקט בין נסטוריוס לקירילוס האלכסנדרוני. הוויכוח הגיע לוועידת אפסוס ב-431, שם גונתה דעותיו של נסטוריוס ונחזה נידויו מהכנסייה. תומכיו מצאו מקלט אצל המלכים הפרסים, והקימו מרכז כנסייתי בסלוקיה-קטסיפון. שם הכריזו על עצמאות מהפטריארכיה של אנטיוכיה וקיבלו תמיכה מהאימפריה הפרסית.

בתקופת המלחמות בין ביזנטיון לסאסאנים (610, 628) הכנסייה התפשרה והת osספגה לחצים פנימיים. באבאיי הגדול, שהיה קודם 'מפקח המנזרים', חיזק את מסורת תאודורוס ממופסואטיה. הוא דאג לאכוף חינוך תיאורטי במנזרים, הגן על הרעיונות המסורתיים וגירש נזירים נשואים. ב-612 כנס של הכנסייה אימץ את הכריסטולוגיה של תאודורוס כתורה מחייבת.

הכנסייה פעלה רבות במזרח. כבר במאה ה-5 שליחים הגיעו לתימן, לקטר ולמדינות חוף הודו. במאה ה-7 שליחים אשוריים הגיעו לסין, ובהמשך הגיעו משלחות גם למונגוליה, טיבט וסמרקנד. חלק מהקהל המקומי דכא את הנצרות הזו, וחלק מהאזורים נכנסו תחת השפעה קתולית במאות מאוחרות.

במאה ה-15 החל מנהג שבו תפקיד הפטריארך עבר בירושה. ב-1552 קבוצה התמרדה ובחרה בר יוחנן ה-8, שהצטרף לאפיפיור והקים קשר עם הכנסייה הקתולית, זו היא ההתחלה של הכנסייה הכשדית (קתולית). במשך המאות הבאות התפתחו קווי פיצול ואיחוד, ובמקרים מסוימים חזרו חלקים מהקהילה אל המסורת הישנה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה מרידות ושפיכות דמים גרמו לגלי עקירה. האשורים בקוכאניס ברחו לטורקיה ולעיראק; ב-1933 התלקחו עימותים נוספים והפטריארך מר שמעון ה-23 עזב לגלות, ובסופו של דבר התיישב בסן פרנסיסקו. בשנות ה-60 נוצר קרע נוסף על רקע בירושה ומעבר ללוח הגרגוריאני. ב-1975 הפטריארך לשעבר נרצח, ומאז נמשכים חילוקי דעות פנימיים. בשנת 1994 התקיים מפגש בין הפטריארך דינכא הרביעי והאפיפיור יוחנן פאולוס השני, והוקמה ועדה תאולוגית משותפת; ב-1996 נערכה פגישה נוספת עם הפטריארך הכשדי.

בראש הכנסייה עומד פטריארך שמקום מושבו בשיקגו. בעבר המשרה עברה בירושה מדוד לאחיין, אך מאז 1964 זה לא מחייב. תחת הפטריארך פועלים שלושה מיטרופוליטים (מפקחים אזוריים): אירופה־סוריה־לבנון, הודו, ועיראק־רוסיה. בנוסף קיימים מחוזות בכמה מדינות דיאספוריות כמו אמריקה, קנדה, אוסטרליה ואיראן.

למרות שלעתים קוראים להם 'נסטוריאנים', הכריסטולוגיה הרשמית שקבע באבאיי הגדול טוענת שיש לישו שתי מהויות (בסורית: qnome) שהתאחדו באישיות אחת. זאת גישה מעט שונה מהאופן שבו יוחסה לנסטוריוס במקור.

הכנסייה מכירה בשבעה סקרמנטים, בדומה לכנסייה הקתולית והאורתודוקסית. עם זאת, פרקטיקות וחלק מהטקסים שונים במעט.

הכנסייה האשורית היא ענף של הנצרות. היא נוצרה אחרי מריבה על מי היה ישו.

נסטוריוס היה רב שטען שישו לא היה 'יולדת האל' אלא 'יולדת את המשיח'. ויכוח גדול קרה בוועידת אפסוס ב-431, ושם דחו אותו. חבריו עברו לפרס והקימו כנסייה עצמאית בסלוקיה-קטסיפון.

באבאיי הגדול היה מנהיג שדאג לחזק את המחשבה של תאודורוס ממופסואטיה. הוא הקים מנזרים ולימד שם את דעתו. ב-612 הכנסייה אימצה את רעיונותיו.

אשוריים יצאו לשליחויות רחוקות. הם הגיעו לתימן, להודו ולסין. לפעמים המקומיים דחו את הדת.

במאה ה-16 חלק מהכנסייה חברו לכנסייה הקתולית ויצרו את הכנסייה הכשדית. מאז היו פיצולים ואיחודים בין הקבוצות.

במאה ה-20 הרבה אשורים נאלצו לעזוב את בתיהם. כמה מהמנהיגים ברחו לגלות בבתי-חוץ. ב-1994 נערך מפגש בין מנהיגים דתיים כדי לשוחח ולקרב בין הקבוצות.

מנהל הכנסייה כיום נקרא פטריארך. מקומו הוא בשיקגו. יש כמה אזורים ושכונות כנסייתיות ברחבי העולם.

הכנסייה מלמדת שישו היה גם אדם וגם אלוהים יחד. זו דרך אחת להסביר את טבעו של ישו.

הכנסייה מקיימת שבע טקסים חשובים שנקראים סקרמנטים. הם דומים לטקסים בכנסיות אחרות, אבל עושים חלק מהם אחרת.