המהפכה האיראנית

המהפכה האיראנית התרחשה ב-1979 והחליפה את שלטון השאה מוחמד רזה פהלווי ברפובליקה אסלאמית בראשות האייתוללה ח'ומייני. המערכת החדשה נקראה תיאוקרטית (שלטון שבו הדת מחליטה), והכילה מרכיבים טוטליטריים. המהפכה התפתחה בשתי שלבים: הסרת השאה בידי קואליציה רחבה, ואחר כך עליית ח'ומייני לשלטון.

פהלווי חזר לשלטון אחרי הפיכת 1953 שהפעילו ארצות הברית ובריטניה. רפורמות מודרניות שנקראו "המהפכה הלבנה" יצרו חיכוכים עם אנשי הדת. הם התנגדו לשינויים במעמד נשים, לקיצוץ בכוחם הכלכלי ולמדיניות פרו-מערבית. לצד אנשי הדת היו גם מתנגדי שמאל ובני מעמד בינוני שמתלוננים על שחיתות, דיכוי ומגבלות חופש.

עליית מחירי הנפט הגדילה את העושר הלאומי, אך גם את הפערים החברתיים. רבים הרגישו שהעושר מגיע לידיים מעטים בלבד. צמיחת ערים ושכונות עוני, יחד עם צנזורה ומשטרה חשאית בשם סאוואכ (משטרה חשאית של המשטר), חיזקו את התסכול הציבורי.

בשלהי שנות ה-70 התגברו המחאות. קלטות נאומים של מובילי אופוזיציה הוברחו לאיראן. בשנים 1977, 1978 התגבשה התנועה כלפי השאה, וכוללת קבוצות שונות: ליברלים, מהפכנים שמאלנים, דתיים ואף כורדים. הרצח או מעצר של מנהיגים הזינו את זעמם של המפגינים.

מחאות אלימות החלו ב-1978, אחרי פרסום בעיתון שהשפיל את ח'ומייני. הדיכוי של המשטרה הוביל לאבות-טיפים דמיים: אירועים של הרוגים ו"אזכרות" במסגדים שגרמו להתגייסות המונים. ביום שישי השחור בספטמבר נהרגו עשרות בעת דיכוי הפגנה.

התמוטטות הכלכלה ושביתות כלליות החלישו את המשטר. השאה עזב את איראן ב-16 בינואר 1979. ח'ומייני חזר מצרפת ב-1 בפברואר ולקח את ההובלה הרוחנית.

באוקטובר, נובמבר 1979 הוכרזה הרפובליקה האסלאמית. נכתבה חוקה חדשה שיצרה את תפקיד "המנהיג העליון" לח'ומייני. באופן מעשי נוצרה מערכת כפולה: ממשלת אזרחית ליברלית זמנית מול כוח דתי חזק. משמרות המהפכה (כוחות מהפכניים מקומיים) צברו כוח והשפעה רבה.

היחסים עם ארצות הברית התדרדרו. המשבר המשמעותי היה משבר בני הערובה ב-4 בנובמבר 1979, בו 52 דיפלומטים הוחזקו 444 ימים. ארצות הברית ניתקה יחסים ודימויה הפך לשלילי באיראן.

שכנות כמו ערב הסעודית, כווית ועיראק חששו מהתפשטות המהפכה אצל השיעים. עיראק תקפה את איראן ב-1980 ופרצה מלחמת איראן, עיראק, שהביאה לאובדן חיי אדם רבים.

לאחר המהפכה הושלמו מעצרים והוצאות להורג של נושאי משרה ותומכי השאה שנכלאו ולא הצליחו להימלט. השאה מת בקהיר ב-1980; בנו הוכרז בידי גורמים גולים אך לא החזיק בכוח בפועל.

כורדים רבים תמכו בתחילה במהפכה, בתקווה לעצמאות. לאחר מכן ניסיונותיהם להשיג מעמד מדיני נדוכו; מנהיגים ופעילים כורדיים נעצרו והוקעו.

במהלך ולאחר המהפכה ירדו זכויות נשים. משמרות הצניעות חיזקו הגבלות על לבוש והתנהגות נשים. נשים שעשו שימוש בחירויות מתקופת השאה הושתקו ולעיתים סולקו או הוענשו.

הרשויות החדשות החמירו מדיניות דיכוי פוליטי: מעצרים, עינויים והוצאות להורג נדגמו גם בתקופה שלאחר ההפיכה. קהילות כגון בהאים הוגדרו ככופרות וסבלו מרדיפות, הוצאות להורג ואיסור פעילות.
המהפכה הובילה לצנזורה מחמירה ולהתקררות ביחסים עם העולם המערבי. במקביל נוצרה מערכת פוליטית פנימית חדשה, שלפעם נתנה גם מקום לפולמוס פוליטי בתוך איראן.

יחסי איראן עם המערב התדרדרו. גם היחסים עם ישראל הפכו לעוינים. עם זאת, לא בכל הזמן נותקו קשרים חשאיים בתחום הנשק, בעיקר במהלך מלחמת איראן, עיראק.

המהפכה האיראנית קרתה ב-1979. היא החליפה את השאה בחוק שמוביל את הדת.

השאה שלט שנים רבות. אנשים רבים כעסו על השחיתות והעושר שנסגר בכמה משפחות. אנשי דת, בעלי עסקים וצעירים הצטרפו למחאות.

הרבה כסף נכנס ממכירת נפט. חלק מהאנשים נשארו עניים. היו גם חוקי צנזורה ומשטרה חשאית שנקראה סאוואכ (משטרה חשאית).

בשנים 1977, 1978 אנשים הפגינו נגד השאה. היו עימותים וקרבות ברחובות.

ב-1978 חיכוכים רבים הביאו להרג ולהפגנות גדולות. יום אחד נקרא "יום שישי השחור" אחרי שהרבה אנשים נפגעו.

השאה עזב את המדינה בינואר 1979. ח'ומייני חזר מפאריס והפך למנהיג.

נכתבה חוקה חדשה ויצרו תפקיד בשם "מנהיג עליון". משמרות המהפכה (כוחות חדשים) קיבלו כוח.

ב-1979 סטודנטים לקחו שגרירות של ארצות הברית ו-52 דיפלומטים הוחזקו במשך זמן רב.

עיראק התחילה מלחמה נגד איראן ב-1980. המלחמה הייתה קשה.

לאחר המהפכה חיי הנשים השתנו וקבלו הגבלות חדשות.

הרשויות החדשות דיכאו מתנגדים. קבוצות מסוימות סבלו והוצאו מחייהן הרגילים.

היחסים עם ארצות הברית ומדינות אחרות הפכו קשים מאוד.