המהפכה הירוקה

המהפכה הירוקה התחילה בין שנות ה־40 ל־60 של המאה ה־20 והשפיעה במיוחד מסוף שנות ה־60. היא הגדילה מאוד את יבולי הדגנים במדינות מתפתחות. ההצלחה נבעה משילוב של זנים חדשים, הדברת מזיקים והכנסת טכנולוגיות חקלאיות מודרניות, כולל מונוקולטורה (גידול מין יחיד בשדה).

המהפכה הירוקה הראתה כי אפשר להגדיל את הייצור המהיר של מזון. זה סתר במידה מסוימת את תחזיותיו של תומס מלתוס (Malthus), שאמר שאוכלוסייה גדלה מהר יותר מייצור המזון. השינוי מנע רעב המוני במדינות רבות, במיוחד במקסיקו, הודו ופקיסטן, ותמיכתו נעשתה על ידי קרן רוקפלר וגופים אחרים. נורמן בורלוג קיבל על תרומתו פרס נובל לשלום ב־1970.

ב־1940 ביקשה מקסיקו סיוע בארגון מחקר חקלאי. קרן רוקפלר הקימה גוף למחקר, ובורלוג הצטרף ב־1944 לתוכנית לשיפור החיטה. המטרה הייתה להגדיל את ייצור החיטה בעזרת גנטיקה והכלאות (שילוב זנים), חקר מחלות צמחים, חרקים, אגרונומיה ומדעי הקרקע. שנים ראשונות היו קשות: מעט ציוד ושיתוף פעולה מועט מצד חלק מהחקלאים. בעשר השנים הראשונות בוצעו כ־6,000 הכלאות לזנים שונים.

בורלוג פיתח שיטה לגידול חיטה בשתי עונות בשנה. הוא גידל מחזור בקיץ ברמה גבוהה וקרירה, ואחר כך השתמש בזרעים לצמחייה באזור חם בצפון־מערב מקסיקו. כך קוצר זמן הפיתוח פי שניים. דרך זו גם הובילה לפיתוח זנים שאינם רגישים לפוטופריודיזם (הקשר של הפריחה לאורך היום), ולכן יכלו להתאים לתנאי אקלים שונים מהר יותר.

קו טהור (pureline) הוא שושלת צמחים שהאבקה בה פנימית והצמחים זהים גנטית. קו טהור עלול להיות רגיש למחלה בקלות. בורלוג קידם את שיטת ה־multiline: ערבוב של כמה קווים טהורים בשדה. כך יש גנוטיפים שונים אך מראה חיצוני דומה, ומהשדה קשה יותר למחלה להתפשט לכל הצמחים. כל קו פותח בכרויות חוזרות של הכלאה מחזירה (backcrossing), כלומר הכלאת הצמח המוכל עם הורה כדי לשמר תכונה רצויה. כשקו מתגלה כרגיש, הוא מחליף אותו בקו עמיד מתאים.

ב־1953 רכש בורלוג זן חיטה יפני ננסי בשם "נורין 10". זנים ננסיים (קומה קצרה של הצמח) הם פחות חשופים לתופעת הרביצה (כשגבעול נופל), ובעלי גבעול חזק יותר. בורלוג הכלא אותו עם זנים עמידים למחלות. עד 1963 כ־95% מהחיטה במקסיקו הגיעו משני זנים ננסיים למחצה שפיתח צוותו. היבול במקסיקו גדל פי שישה מ־1944.

מחקרים גנטיים שנעשו בתחילת שנות ה־2000 זיהו את הגנים שאחראים לננסיות ולעמידות, וזה הקל הפצת הזנים בעולם.

ב־1965 נשלחו 450 טון זרעי חיטה ראשונים להודו ופקיסטן. אזורי ניסיון הראו יבולים גבוהים מהרגיל. הודו קנתה ב־1966 כ־18,000 טון זרעים מסוגים חדשים, ופקיסטן רכשה כ־42,000 טון בשנים שישתמשו בהם. בתוך חמש שנים עלה יבול החיטה בפקיסטן בכ־60%, ומה־4.6 מיליון טון ב־1965 ל־7.3 מיליון טון ב־1970. בהודו היבולים עלו בכ־63%, ומ־12.3 מיליון טון ל־20.1 מיליון טון באותה תקופה. פקיסטן הפכה לעצמאית בחיטה כבר ב־1968 והודו ב־1974. בזיונים אלו פותחו גם זנים ננסיים לאורז באמצע שנות ה־60, והשטח שנשתל בהם גדל במהירות.

המהפכה הירוקה החלה גם במדינות בדרום־אמריקה, במזרח התיכון ובאפריקה. יחד עם זאת, היא גרמה להפחתת גידולים מקומיים ושינויים במגוון הביולוגי (biodiversity).

בשנים האחרונות מופיעות ביקורות על המהפכה הירוקה. פעילי סביבה טוענים שהיא יצרה בעיות סביבתיות וכלכליות לחקלאים קטנים. חלק מהחידושים הנוכחיים מציעים גישות חלופיות, כמו חקלאות בת קיימא או חקלאות עירונית חדשנית (IUA). מאז 2010 מודגש הפוטנציאל של חקלאות עירונית לייצר יותר מזון במרחבים מצומצמים.

המהפכה הירוקה הייתה שינוי גדול בחקלאות באמצע המאה ה־20. היא עזרה לגדל הרבה יותר חיטה ודגנים.

מקסיקו קיבלה עזרה מארצות הברית. קרן רוקפלר תמכה במחקר. נורמן בורלוג עבד שם משנות ה־40. הצוות ניסח הרבה חצאי־הכלאות כדי לשפר חיטה.

בורלוג גידל חיטה במקום קר ואז השתמש בזרעים באזור חם. כך קיבלו שתי עונות זריעה בשנה. זה קיצר את הזמן ליצירת זנים טובים.

קו טהור הוא צמח שכל צאצאיו דומים לגמרי. זה יכול לגרום לבעיות כשיש מחלה. בורלוג ערבב כמה קווים שונים בשדה. הוא כינה זאת multiline. אז המחלה לא פוגעת בכל הצמחים בבת אחת.

נורין 10 היה זן יפני ננסי. ננסי אומר שהצמח קצר וקשה לו להישבר. בזכותו גדלו יותר שיבולים בכל צמח. ב־1963 רוב החיטה במקסיקו הייתה מזנים אלה.

ב־1965 נשלחו זרעים להודו ולפקיסטן. היבולים עלו בכ־60% בפקיסטן ובכ־63% בהודו בתוך כמה שנים. מדינות אלו הצליחו לגדל את כל החיטה שהן צריכות.

יש גם בעיות: חלק מהגידולים המקומיים נעלמו. אנשים דואגים לסביבה ולחקלאים קטנים. כיום חושבים גם על דרכים חדשות, כמו חקלאות עירונית, שיכולות לגדל הרבה ירקות בשטח קטן.