המערכה הצרפתית במצרים ובארץ־ישראל התקיימה בין 1798 ל-1801. היא כללה את מסעו של נפוליאון למצרים, את הפלישה לארץ־ישראל, וכשלון המצור על עכו. ההישגים הצבאיים היו זמניים, אבל המסע עורר עניין אירופי מחודש באזור.
ב־1798 צורפת הייתה עדיין במצב של אי־יציבות אחרי המהפכה. הדירקטורט שלט בחוסר אהדה, והקונפליקטים הפוליטיים גרמו לגלי הפיכות. נפוליאון, גנרל צעיר ונמצא עם תהילה בקרב הציבור, ניצב ברקע זה.
נפוליאון בונפרטה היה בן 29 כשהוביל את המסע. הוא כבר הוכיח יכולת צבאית באיטליה. הוא ידע להנהיג אנשים, לתכנן מהלכים מהירים ולהשתמש בצבאות מאורגנים של אז.
ארץ־ישראל הייתה פרובינציה בחלק העות'מאני. השלטון המרכזי החלש הותיר מקום לפעולתם של מושלי חוף ואמירים מקומיים. בתקופה שלפני הפלישה עמד אחמד אל־ג'זאר, הפחת של עכו, כשליט חזק באזור.
במצרים שלט מעמד הממלוכים (חיילים שכיהנו לעיתים כשליטים). השלטון העות'מאני לא שלט בחוזקה, והממלוכים שמרו על עצמאות רבה.
ב־19 במאי 1798 הפליג נפוליאון מטולון עם כ־35,000 חיילים. הצי הבריטי של הוריישיו נלסון השמיד את הצי הצרפתי בקרב הנילוס (אבוקיר) ב־1 באוגוסט 1798, ובכך ניתק את הכוחות הצרפתים מהבית. עם זאת, הצרפתים כבשוה אלכסנדריה וניצחו בכמה קרבות נגד הממלוכים, בין היתר בקרב ליד קהיר.
לאחר תבוסת הצי, נפוליאון חשש מגלישה בריטית למצרים. לכן החליט לכבוש את ארץ־ישראל וסוריה, כדי לחסום גישה יבשתית לחיילים ואספקה שיעזרו לבריטים.
ב־פברואר 1799 פלש כוח צרפתי אל רפיח ואל־עריש. המצודה באל־עריש עיכבה את ההתקדמות במשך כ־11 ימים, והיא נפל אחר כך. העיכוב הזה פגע בתוכנית המקורית של מבצע מהיר.
נפוליאון כבש את עזה ואת רמלה. הוא בחר שלא לעלות לירושלים, מחשש להתקפות הרים ולמלכודות בדרך.
ב־3, 7 במרץ 1799 נכבשה יפו. בחילוץ החיילים ובמחלת הדבר נרצחו אזרחים על ידי חיילים צרפתים. כמו כן, לאחר כניעת חיל המצב בעזה, הוצאו להורג אלפי נכבדים ונאשמים לפי פקודת נפוליאון, צעד שנחשב מבייש ומזיק למוראל ולמוניטין.
באמצע מרץ התנהלו קרבות בשרון נגד פרשים ממלוכים. חלק מהגנרלים רדפו אחרי ההרים ונכנסו למארבים. בסופו של דבר הפרשים נסוגו, אך נפלו לאבדות בצד הצרפתי.
נפוליאון הטיל מצור על עכו החל מ־20 במרץ 1799. לעכו שלט הים הבריטי שסיפק תותחים, אספקה וחיילים לנצורים, וזה הקשה את כיבושה. חוסר תותחי המצור בצד הצרפתי פגע ביכולתם לפרוץ את החומות.
ב־16 באפריל 1799 ניצח נפוליאון בקרב הר תבור את כוחות הממלוכים, בעזרת תגבורת צרפתית. ניצחון זה ביטח את עורפו והקל על המצור על עכו מבחינת האיום מהגליל.
אחרי מצור של כ־54 יום נכשלו הצרפתים לכבוש את עכו. מגיני העיר, בהנהגת אל־ג'זאר ובסיוע בריטי, הצליחו להחזיק מעמד. נפוליאון נאלץ לסגת ב־20 במאי 1799.
הנסיגה חזרה לקהיר התרחשה בחשאי ובלחץ. חיילים חולים ונפגעים הועברו לעתים ברגל ובגמלים. נפוליאון חזר למצרים ב־14 ביוני.
לאחר שראשי האירועים באירופה שונו ונוצרה קואליציה חדשה נגד צרפת, נפוליאון עזב את מצרים ב־1799 וחזר לצרפת כדי לתפוס את השלטון. הכוחות הצרפתיים שנותרו נסוגו לבסוף ב־1801, וחוזה שלום נחתם ב־1802.
ההשפעה המיידית על הארץ הייתה מוגבלת. השליטים המקומיים נשארו בעמדותיהם. יחד עם זאת, המסע נתן במה מחודשת למערב לחקור ולתאר את הארץ. המדענים שיצאו עם נפוליאון גילו את אבן רוזטה ומיפו חלקים מהארץ, ויצאו מפות מדויקות יותר.
המסע זכה לפרשנויות שונות אצל היסטוריונים. ביוגרפים צרפתים נוטים להבליט את יכולתו של נפוליאון, בעוד שכותבים אנגלים מצביעים יותר על הכישלונות.
באפריל 1799 פרסם נפוליאון מנשָר שקרא ליהודים להצטרף אליו, ועורר אידאות של שוויון אזרחי (אמנציפציה). משמעות המנשר ומידתָה הרצינית שנויה במחלוקת. לאחר שעלה לשלטון בפועל, פעל לקדם מעמד אזרחי ליהודים בצרפת, אך גם חתם בשנים לאחר מכן על צווים שהגבילו חלק מזכויותיהם.
מסע זה כלל כיבושים צבאיים, כישלון ימיה של צרפת, מצור כושל על עכו, נסיגה והחזרת הכוחות בסוף המערכה בשנים 1801, 1802.
בשנים 1798, 1801 נפלח צבא צרפתי בראשות נפוליאון למצרים ואז לארץ־ישראל. המסע נמשך כמה חודשים.
בצרפת שלטו מחלוקות פוליטיות. נפוליאון היה גנרל מפורסם שהתבלט בזכות יכולתו.
נפוליאון היה מנהיג צעיר ואמיץ. הוא אהב תוכניות מהירות וניצחונות.
ארץ־ישראל הייתה תחת האימפריה העות'מאנית. השלטון המרכזי היה חלש.
במצרים שלטו הממלוכים (ממלוכים = חיילים שחלקם גם שלטו). הם היו חשובים באזור.
נפוליאון הפליג עם אלפי חיילים. הצי הבריטי של נלסון השמיד את אוניותיו והצרפתים נתקעו במזרח.
נפוליאון רצה לכבוש ארץ־ישראל כדי לחסום סיוע לבריטים למצרים.
צירו אל־עריש עיכב את התקדמות הצבא הצרפתי כעשרה ימים. זה עיכב את התוכנית.
צרפתים כבשו את עזה ואת רמלה. נפוליאון בחר לא לעלות לירושלים.
כשכבשו את יפו מתרחשה אלימות קשה. חיילים הרגו ותושבים רבים נפצעו ומתו.
בשרון קרו קרבות נגד פרשים ממלוכים. היו אבדות בשני הצדדים.
נפוליאון כינס מצור על עכו. הבריטים ואנשי עכו העבירו אספקה למגינים, וזה הקשה על הצרפתים.
בקרב בהר תבור הביס נפוליאון כוחות ממלוכים וקבע את השליטה בצפון־ארץ.
אחרי כ־54 יום המצור לא הצליח. נפוליאון נסוג חזרה למצרים.
הנסיגה הייתה קשה. חיילים חלו והרבים סבלו בדרך.
בסוף הבריטים והממלוכים הכריחו את הצרפתים לצאת ממצרים. כוחות רבים שבו לצרפת ב־1801.
המסע לא שינה מיד את השלטון כאן. אבל הוא הביא תשומת לב אירופית וגילויות מדעיות.
נפוליאון פרסם קריאה ליהודים להצטרף אליו. אחר כך פעל לתת ליהודים זכויות אזרחיות בצרפת.
תגובות גולשים