המרד הערבי הגדול (מאורעות תרצ"ו, תרצ"ט, 1936, 1939) פרץ בארץ ישראל תחת המנדט הבריטי (שלטון זמני של בריטניה). הערבים דרשו עצמאות, עצירת העלייה היהודית ובהפסקת מכירת קרקעות ליהודים. העימות החל ב-1936 והתאפיין בשביתות, הפגנות וגלי אלימות מאורגנים ושלט בהם גם טרור פנימי בתוך המחנה הערבי.
בשנות ה-30 גדל היישוב היהודי מהגירה רחבה, בעיקר בעקבות עליית הנאצים ב-1933. הערבים חששו מאיבוד הרוב והשלטון בארץ. במקביל חלה התהדקות של מנהיגות רדיקלית סביב המופתי אמין אל-חוסייני, ועלו תנועות קיצוניות כמו אל-איסתקלאל.
העלייה החמישית הגיעה לשיאה באמצע העשור, והיישוב היהודי התרחב ומהר. ב-1936 חיו בארץ כ-400,000 יהודים, כ-30% מהאוכלוסייה.
המודעות הבריטית למדיניות כלפי היהודים והערבים השתנתה בשנות ה-30. חלק מההנהגה הערבית תמך בספר הלבן של 1930, אך הבריטים חזרו בהם ואז גברו המתח והקיצוניות במחנה הערבי.
הדרישה העיקרית היתה עצמאות, הפסקת העלייה היהודית והסדרת קרקעות. המרד כלל גם ניסיון לפגוע בכלכלה היהודית באמצעות שביתה כללית וחרם.
המאורעות החלו באביב 1936 לאחר רציחות הדדיות, ופרצה שביתה כללית ארצית. הוקם הוועד הערבי העליון לארגון המאבק, בראשות אמין אל-חוסייני. הוועד קרא למרי אזרחי, אי־תשלום מיסים, ולאכיפת שביתה בעזרת ועדות מקומיות ושומרות שביתה.
מעשי אלימות הופנו כלפי יהודים, בריטים וגם כלפי ערביי מתונים שהתנגדו למרד. הטרור נגד תחבורה ורכוש גבר, ונגרם נזק חקלאי ניכר. היישוב היהודי הגיב בחיזוק ההגנה ובפיתוח תשתיות עצמאיות, למשל פתיחת מזח ליד שפך הירקון שהוביל לנמל תל אביב.
בקיץ 1936 צצו חבורות מורדים כפריות (מג'אהדון) שפעלו בלוחמת גרילה נגד גשרים, מסילות רכבת וקווי תקשורת. חלקן נשאו נשק ישן וישבו במחסנים בכפרים. הוועד הערבי העליון והמועצות המקומיות תמכו בכסף ובארגון, אך גם הופיעו תופעות של שוד וסחיטה.
המאורעות הושפעו מתמיכה פוליטית וכספית מארצות ערב. היו גם ניסיונות לקבל תמיכה גרמנית. ב-1936 מונתה ועדת פיל בריטית (ועדת חקירה) כדי לחקור את הסכסוך ולהציע פתרונות.
ב-1937 פרסם דוח שקבע חלוקה אפשרית של הארץ לשתי מדינות, והמליץ על הגבלות על רכישת קרקע ועלייה לפי יכולת קליטה. הדוח לא קיבל תמיכה רחבה, ותגובות אלימות נמשכו.
האלימות התחדשה בסתיו 1937, ובריטניה הגיבה בחקיקה, בהוצאה אל מחוץ לחוק של הוועד הערבי העליון ובהגברת הכוחות הצבאיים. המרד עבר למרכיב צבאי אפקטיבי יותר, אך גם לאובדן שליטה פנימי בקרב המורדים עצמם. הופיעו מנהיגים זרים ממדינות שכנות, ובשלב מסוים אף הוקמו מטה ותיאום בדמשק.
הבריטים הגבירו תפיסה צבאית: הקמת מצודות טגארט, מעצרים מנהליים ועונשים קולקטיביים. בהדרגה דוכאה מרבית הפעילות החמושה, אם כי היתקלויות ופעולות נקמה נמשכו עד 1939.
במהלך המרד נהרגו כמה אלפים ערבים (הערכות בין 3,000 ל-6,000), מאות יהודים ורבים בריטים. עשרות אלפי ערבים נטשו זמנית את הארץ, ומאות עד אלפים בתים נהרסו. היישוב היהודי התמודד עם האיום, חיזק את הביטחון העצמי והרחיב תשתיות עצמאיות וחברתיות. מצד הערבים נגרם קרע פנימי עמוק, עם רציחות נקם וסחיטה פנימית שהחלישה את החברה.
הבריטים ניסו תהליכים מדיניים נוספים, כולל ועידת השולחן העגול ופרסום הספר הלבן של מקדונלד ב-1939. הספר הלבן הגביל את העלייה והרכישה היהודית לטווח קצר והרבה ערבים ראו בו הישג מדיני.
היישוב פיתח מדיניות ביטחונית חדשה, שכללה גם מערכים ניידים ומארבים (היציאה מהגדר), ושיתוף פעולה מודיעיני עם הבריטים. הוקמה שיטת התיישבות חומה ומגדל והוקמו יישובים חדשים.
לסיכום קצר: המרד הערבי הגדול היה קונפליקט לאומי בעל היבטים פוליטיים, כלכליים וביטחוניים. הוא לא השיג עצמאות לערבים, אך הוביל לשינויים גדולים בסדרי הכוחות, בפוליטיקה ובמפת ההתיישבות בארץ.
המרד הערבי הגדול היה גל מחאות ואלימות בארץ בישראל בין 1936 ל-1939. אז שלטה על הארץ בריטניה. במלים פשוטות: חלק מהערבים רצו עצמאות, והיו כעסים בגלל עלייה יהודית וקניית אדמות.
הרבה יהודים הגיעו לארץ בשנות ה-30. הערבים חששו שהם יאבדו את מקומם.
בערים היו הפגנות ושביתה כללית. הוקם גוף שנקרא הוועד הערבי העליון כדי לארגן את המחאה.
היו התקפות על דרכים ורכבת, ועל חקלאות. גם יהודים וגם ערבים ובריטים נפגעו. אנשים בישובים נאלצו להגן על עצמם.
חבורות כפריות יצאו לפעולות נגד הצבא והמשטרה. הן שמרו נשק במחילות בכפרים.
בריטים שלחו חיילים והקשיחו את השליטה. הועדות הבריטיות הציעו רעיונות לפתרון, כמו לחלק את הארץ. לא כולם הסכימו.
כמה אלפים נהרגו. אלפי אנשים עברו או עזבו באופן זמני. היישוב היהודי פיתח דרכי הגנה חדשות ובנה נמל ותיישביישים חדשים. בקרב הערבים נגרמו שבירות וקונפליקטים פנימיים.
האירועים האלה השפיעו מאוד על החיים בארץ ואחר כך גם על מה שקרה בשנים הבאות.
תגובות גולשים