הנחה טעונת הוכחה (בלטינית: petitio principii, מילולית "בקשת הראשית") היא כשל לוגי שבו הטיעון מניח משהו שזקוק להוכחה, כלומר מניח מראש את מה שהוא בא להוכיח. הכשל נזכר כבר אצל אריסטו.
טיעון מעגלי (בלטינית: circulus in probando), נקרא גם "הנחת המבוקש", מניח מראש את המסקנה. המסקנה משמשת כהנחה שמיועדת להוכיחה, ולכן הטיעון לא מביא הוכחה עצמאית. דוגמה פשוטה:
1) נניח שראובן אינו משקר.
2) מי שאינו משקר מספר את האמת.
3) לכן, ראובן מספר את האמת.
מבחינה לוגית המסקנה נובעת מההנחות, אך אין כאן הוכחה חדשה, כי קיבלנו מראש את מה שרצינו להוכיח.
המונח כולל גם טיעונים שבהם המסקנה לא חוזרת במדויק כהנחה, אך יש הנחה אחרת שנויּת במחלוקת כמו המסקנה. לדוגמה:
1) נניח שראובן אוכל בוטנים.
2) מי שאוכל בוטנים שר באופרה.
3) לכן, ראובן שר באופרה.
אם ההנחה (שאוכל בוטנים) שנויה במחלוקת, הטיעון לא מוכיח באמת. אפשר גם לנסח את הדברים כך שיוכיחו את ההפך באותה תקפות אם נבחר הנחה שונה.
דרך נפוצה להסוות את הכשל היא להציג הנחה רחבה ושכנועית, אך לא מבוססת יותר. למשל טיעונים לגבי שווקים ורגולציה: אם לא מקבלים את ההנחה הראשונית, המסקנה על יתרון או חוסר־יתרון של רגולציה אינה עומדת.
ישנה דוגמה במסורת היהודית: ביקורת של הבית יוסף על דברי בעל תרומת הדשן, שם נעשה שימוש בסוג זה של טיעון.
הנחה טעונת הוכחה היא שגיאה בלוגיקה. זו שיטה של טיעון שבה מניחים מראש את מה שרוצים להוכיח.
טיעון מעגלי אומר: "אני צודק כי אני אומר שאני צודק." דוגמה קצרה:
1) נאמר שראובן לא משקר.
2) כל מי שלא משקר מספר את האמת.
3) לכן ראובן מספר את האמת.
זה לא מוכיח דבר חדש, כי קיבלנו את זה מראש.
לפעמים הטיעון משתמש בהנחה מוזרה במקום במסקנה. דוגמה מצחיקה:
1) נניח שראובן אוכל בוטנים.
2) כל מי שאוכל בוטנים שר באופרה.
3) לכן ראובן שר באופרה.
אם לא יודעים שההנחה נכונה, הטיעון לא עובד.
יש גם דוגמה בספרי הלכה, בביקורת של הבית יוסף על בעל תרומת הדשן.
תגובות גולשים