הנמקה (ספרות)

הנמקה בספרות היא פעולת פרשנות שנותנת סיבות להופעת אלמנטים בטקסט. המונח נטבע על ידי מאיר שטרנברג במאמר "Mimesis and Motivation: The Two Faces of Fictional Coherence" (Poetics Today, גיליון 33). שטרנברג רואה הנמקה כתהליך פונקציונליסטי: הקורא מזהה אלמנטים בטקסט ומנסה להבין מה תפקידם.


הנמקה מימטית מסבירה אירועים במונחי העולם המיוצג בסיפור. כלומר, הסיבה מוסברת על ידי מרכיבים בתוך העולם הבדיוני. בדוגמה ידועה מהספר "החטא ועונשו" של דוסטויבסקי, כששואלים למה רסקולניקוב רצח את הזקנה, אפשר לנמק זאת דרך סיבות פסיכולוגיות, אידיאולוגיות או העוני שלו.

הנמקה רטורית מסבירה אירועים דרך השדר, הכוונות או המטרות של המחבר. כלומר, שואלים למה המחבר בחר לכלול את האירוע ומה רצה להשיג בו. שטרנברג טוען שהקורא מניח שלמחבר כוונות, והנמקה רטורית נוצרת כאשר הקורא משתמש בהנחה הזו לפרש את הטקסט.

שטרנברג מדגיש יחס בין השתיים: מאחורי כל הנמקה מימטית בדרך כלל עומדת הנמקה רטורית. כלומר, לא די להסביר שמניע פסיכולוגי הוביל לפשע; צריך גם לשקול מדוע המחבר בחר במניע הזה. עם זאת, לא תמיד לכל הנמקה רטורית יש הנמקה מימטית. קטעי מידע מסוימים בטקסט יכולים להתנמק רק ככוונת מחבר.


כשמדובר באופן סיפור העלילה (כגון סדר הצגה, הדגשה, חזרה או שינוי נקודת מבט) מדברים על הנמקה ריאליסטית מול אסתטית. הנמקה ריאליסטית היא סוג של הנמקה מימטית: היא משלבת פעולות דמויות וצורכי עלילה שנראים הגיוניים בתוך העולם הבדיוני.

הנמקה אסתטית היא פנייה לשיקולים אמנותיים: יופי, אווירה ותחושות. זו צורה של הנמקה רטורית, כי היא נובעת ממטרות המחבר. למשל, הצבת פריטים שמזכירים מוות יכולה להיחשב בחירה אסתטית ליצירת אווירה מורבידית.


לעתים קרובות מרגיש הקורא ש"נראית יד המחבר", כלומר, פרט מסוים נכנס לטקסט כדי לשרת את מטרות המחבר. כשהנמקה מימטית חלשה, ההנמקה הרטורית בולטת יותר. למשל, בספרו של פילדינג "קורות טום ג'ונס", הדובר פונה ישירות לקורא. זה לא נובע מהעולם המיוצג, אלא מהכוונה הרטורית ליצור דיון ומשחק עם הקורא.

במקרים אחרים משתמשים בנימי עלילה כמו "דאוס אקס מכינה" (פתרון פתאומי שמוציא את העלילה מתקיעות). כאשר אירוע כזה לא נובע מהלוגיקה הפנימית של העולם, הקורא מזהה שהמחבר הכניסו מטעמים רטוריים.


אם מצמצמים יצירה למרכיביה התימטיים, מגיעים למוטיבים, יחידות קטנות כמו "ערב ירד" או "רסקולניקוב הורג את הזקנה". מוטיבים מקושרים יוצרים את הקשרים התימטיים של היצירה. העלילה היא סידור המוטיבים הזה, והאסתטיקה מסייעת להראות את ארגונם.

טומשבסקי בחיבורו Thematics מבחין בשלושה סוגי הנמקות. הוא ורבים מהפורמליסטים הרוסים סיווגו מרכיבי טקסט לפי התפקיד המיועד להם. לפי טומשבסקי, ההנמקה הריאליסטית נועדה ליצור אשליה של מציאות, ואילו הקומפוזיציונית והאמנותית בונות הנמקה אסתטית.

הנמקה בספרות היא לתת סיבות למה קורה משהו בסיפור. המונח הומצא על ידי מאיר שטרנברג.


הנמקה מימטית מסבירה את האירוע דרך העולם שבתוך הסיפור. דוגמה: ברומן של דוסטויבסקי רסקולניקוב הורג זקנה. אפשר לומר שהוא עשה זאת בגלל עוני או רעיונות שחזקים בו.

הנמקה רטורית מסבירה את האירוע דרך כוונות המחבר. כלומר, שואלים למה המחבר רצה שיקרה הדבר הזה.

לפעמים יש גם את שניהם. לעתים אי אפשר להסביר קטע רק מהעולם של הסיפור. אז מבינים שהוא שם בגלל רצון המחבר.


הנמקה ריאליסטית היא הסבר שמתאים לעלילה ולדמויות. היא מימטית (כלומר בתוך העולם הסיפורי).

הנמקה אסתטית היא הסבר שמבוסס על יופי, אווירה ורגשות. זו רטורית (כלומר קשורה לכוונת המחבר).


לפעמים מרגישים ש"המחבר ניכנס לסיפור". אז הפרט שם כדי לגרום לרושם מסוים. לדוגמה, בפילדינג יש דובר שמדבר ישירות לקורא. זה לא חלק מהעולם הסיפורי.

יש גם מקרים של "דאוס אקס מכינה". פירושו פתרון פתאומי לבעיה בעלילה. כשהפתרון הזה לא נובע מהעולם, הוא נראה כהחלטה של המחבר.


מוטיב הוא חלק קטן של הסיפור. למשל: "ערב ירד" או "הדמות מתה". הרבה מוטיבים יחד בונים את העלילה. טומשבסקי ורוב הפורמליסטים הרוסים סיווגו מרכיבים אלה לפי התפקיד שלהם.