הסגנון החדש המתוק (באיטלקית: Dolce Stil Novo) היא התנועה הספרותית החשובה באיטליה של המאה ה-13. המוטיב המרכזי הוא אהבה (Amore באיטלקית). התנועה הושפעה מהשירה הסיציליאנית והטוסקנית.
השירה של התנועה נחשבת לנעלה ואינטלקטואלית יותר יחסית לשירים שקדמו לה. המשוררים משתמשים בדימויים וסמלים, וכותבים בשפה מזוקקת עם רבדי משמעות. הם מתארים בהערצה את היופי הנשי ולעיתים משווים את האישה ליצור מגן עדן. האישה מוצגת גם כ"מלאך" או כ"שער אל אלוהים". כאן האהבה מתוארת כשמיימית, לא חומרית.
מאפיין מרכזי נוסף הוא ההתבוננות העצמית: המשורר חוקר את נפשו כדי להביע את תחושותיו שנגרמות מן היופי הנשי. למעשה, מבקרים רבים מייחסים לסגנון זה את ראשית ההתבוננות העצמית בשירה האיטלקית.
מקור ההשפעה מוזכר בשירת הטרובדורים של פרובאנס בצפון צרפת. הסגנון עבר לסיציליה ואז לפירנצה. הצורות הנפוצות הן סונטה (סונטה, שיר קצר בעל מבנה קבוע), קנצונה (Canzone, סוג שיר ארוך יותר) ובלטה (Ballate, שירי ריקוד).
גואידו גוויניצלי (Guido Guinizzelli) נחשב למי שהביע לראשונה את הסגנון בשירו "Al cor gentil repara sempre amore". דנטה אליגיירי העניק לסגנון תאוצה גדולה ואף טבע את השם "Dolce Stil Nuovo".
חשיבות התנועה נובעת לא רק מהיותה זרם ספרותי חדש, אלא גם מעיצובה של הלשון הטוסקנית כמכובדת. הלשון הטוסקנית שהשתמשו בה המשוררים סייעה להפוך מאוחר יותר לשפה האיטלקית הרשמית.
הסגנון החדש המתוק (Dolce Stil Novo) הוא סגנון שירה מאיטליה מהמאה ה-13. המשוררים כתבו בעיקר על אהבה. אהבה כאן פירושה רגשות עמוקים ולא דברים חומריים.
המשוררים שיבחו את היופי של האישה. הם תיארו אותה כ"מלאך" או כ"שער שמקרב אלוהים". הם גם הסתכלו על עצמם ושאלו מה הם מרגישים.
הסגנון קיבל השפעות משירי הטרובדורים שבפרובאנס. השירים נכתבו בצורת סונטות (סונטה, שיר קצר עם כללים), קנצונה (שיר ארוך) ובלטה (שיר שמתאים לריקוד).
גואידו גוויניצלי נחשב לאחד הראשונים שיצר שירים כאלה. דנטה אליגיירי חיזק את הסגנון וגם נתן לו את השם "Dolce Stil Nuovo". השירים עזרו להפוך את הדיבור הטוסקני לשפה האיטלקית המאוחדת.
תגובות גולשים