"הסוחר מוונציה" נכתב על ידי ויליאם שייקספיר בסוף המאה ה-16, כנראה בין 1594 ו-1597. המחזה נרשם ב"רישום המדפיסים" (Stationer's Register, מערכת רישום והגנה על טקסטים) ב-22 ביולי 1598, והודפס לראשונה ב-1600. מקור עלילתי מגיע ממקורות סיפוריים ישנים, ובהם קובץ "גסטה רומנורום"; נראה גם שהיו השפעות עכשוויות, כמו מחזהו של כריסטופר מרלו "היהודי ממלטה".
המחזה מסווג בדרך-כלל כקומדיה, סוגות שבהן מסתיימים העניינים לטובת הגיבורים. עם זאת, יש בו נימות כבדות ורגעים רציניים, ובמיוחד הדמות של שיילוק מייצרת מתח בין הומור לבין טרטור רגשי.
בסניו רוצה לחבוש את ידה של פורציה, צעירה עשירה מבלמונט. הוא צריך 3,000 דוקטים למימון המסע. ידידו אנטוניו, סוחר עשיר, מבקש הלוואה משיילוק, מלווה יהודי. שיילוק מסכים להלוות את הכסף בתנאי מוזר: אם החוב לא ישולם, שיילוק יקח ליטרת בשר (pound of flesh, כמו חלק גוף אחד) מאנטוניו.
בסניו נוסע לבלמונט, פורציה עוברת מבחן בחירות תיבות שנקבע בצוואת אביה, ובסופו הוא זוכה בידה. ג'סיקה, בתו של שיילוק, בורחת עם לורנצו, גוי שאהבה, ולוקחת חלק מאוצרו של אביה.
כשאוניותיו של אנטוניו נחשבות אבודות, הוא אינו יכול לשלם. שיילוק דורש את הליטרת בשר. המשפט נערך בוונציה, ושופטים מזמנים את "המשפטן" בלתזר. בלתזר היא בעצם פורציה מחופשת. היא מבקשת שיילוק להראות רחמים, נאום מפורסם על "מידת הרחמים", אך שיילוק עומד על התביעה. לבסוף פורציה מנחה משפט טכני: כתב הערבות מאפשר לשיילוק ליטרת בשר בלבד, אבל אין לו גם הזכויות לגזור טיפת דם. בכך הוא נלחץ, והדין נמלט לטובת אנטוניו. שיילוק מאבד חלק נכבד מרכושו ומתבקשת עליו המרה לנצרות.
דמותו של שיילוק מעוררת חילוקי דעות חזקים. מצד אחד, הוא משוחק לעתים כסטריאוטיפ אנטישמי של היהודי הקמצן והמלווה בריבית. מצד שני, שיילוק מוצג גם כרגיש, כאב ובעל מניעים מוצדקים לנקמה, והרבה פרשנים רואים בו דמות מורכבת, לא שטחית.
פרשנות אחת מדגישה את הפן האנטישמי: המחזה מציג את המתח בין ערכי הרחמים הנוצריים ונקמת היהודי. הכותרת במהדורת הקוארטו הקדומה היתה אפילו "היהודי מוונציה", ומחזהו של מרלו שימש כרקע תרבותי. המחזה שימש גם לרעיונות אנטישמיים במאה ה-20, לדוגמה בהצגה שנערכה בכיכר מינכן של הנאצים ב-1937.
קיימת גם קריאה רואה בשיילוק קורבן של הגזענות. לפי קריאה זו, שיילוק פועל במסגרת כללים שאחרים קיבלו בקלות, והחוק והמשחקים של הדמויות הנוצריות חושפים צביעות. משפטו של שיילוק נתפס על ידי חלק מהמבקרים כחוסר צדק, כי פורציה, שאינה מוסמכת אותנטית, פסלה את זכויותיו באמצעים משפטיים.
יש קולות שמציינים אי-דיוקים היסטוריים בעלילה. באנגליה של שייקספיר לא חיו יהודים אחרי גירוש 1290, ולכן שייקספיר תיאורטית הכיר בעיקר סטריאוטיפים ולא את החיים היהודיים עצמם. כמה אירועים בעלילה, כמו בני המשפחה המבודדים או בריחת בתו עם גוי, נראים לא סבירים לפי המציאות ההיסטורית.
פורציה בולטת בתבונה ובפעולה. האב קובע מי ייבחר ולכן השליטה נראית גברית. פורציה, עם תחכומה, שוברת את המבנה ומצילה את אנטוניו. המחזה מציע ביקורת על הכוח הגברי בתחומים המשפטיים והמסחריים.
במאות ה-18 וה-19 השתנו דרכי ההצגה של שיילוק. תחילה שיחקו אותו כקריקטורה או כמפלצת. מאוחר יותר הופיע כאדם טרגי ומלא רגשות. מבקרים שונים שיבחו את עומקו האנושי של הדמות, ותיארו אותו כדמות מורכבת ולא חד-ממדית.
אדמונד קין שיחק את שיילוק באופן אוהד במאה ה-19. מאז התקבעה אפשרות לפרש את הדמות בצורה אמפתית. בהפקות מודרניות, כולל סרט 2004 בכיכובו של אל פצ'ינו, מוצגות גם ההקשרים של חיי הקהילה היהודית והדיכוי.
העלו את המחזה פעמים רבות בתיאטרון העברי. הוא ממשיך לעורר שאלות אמנותיות ואתיות על דת, צדק וסלחנות.
"הסוחר מוונציה" נכתב על ידי ויליאם שייקספיר בסוף המאה ה-16. המחזה הודפס לראשונה ב-1600.
זהו קומדיה, כלומר מחזה שמסיים את רוב הבעיות בטוב.
בסניו רוצה להתחתן עם פורציה, נערה עשירה. הוא צריך כסף לנסיעה.
אנטוניו, ידידו, מבקש הלוואה משיילוק, מלווה יהודי.
שיילוק נותן את ההלוואה בתמורה לתנאי מדאיג: אם החוב לא יוחזר, הוא יקח ליטרת בשר (חלק גוף) מאנטוניו. זאת בקשה אכזרית, אבל צריך לזכור שהיא חלק מהעלילה בלבד.
פורציה מעמידה מבחן תיבות כדי להחליט מי ייקח אותה לאישה.
בסניו בוחר נכון וזוכה בה. אחר כך מתברר שאוניותיו של אנטוניו נאבדו, והוא לא יכול לשלם.
פורציה מחופשת לעורך-דין ועוזרת להציל את אנטוניו בבית המשפט. שיילוק מפסיד, ומצפייה אחת נגמרת בו המרה לנצרות.
המחזה מעורר שאלות קשות על יחס ליהודים. שיילוק מוצג לפעמים כדמות רעה וקמצנית. אחרים רואים בו אדם שנפגע ומחפש צדק.
חלק מהקוראים אומרים שהמחזה מחזק סטריאוטיפים רעים על היהודים. אחרים טוענים שהמחזה מראה גם את הקושי והכאב של שיילוק, ולכן הוא מורכב יותר מסתם דמות רעה.
בימיו של שייקספיר לא חיו יהודים באנגליה אחרי גירוש בתשל"א 1290 (הגירוש נעשה לפני מאות שנים). לכן שייקספיר הכיר בעיקר תמונות וסטראוטיפים על יהודים, ולא את חיי הקהילה האמיתיים.
המוטיבים החשובים: צדק מול רחמים, כוחו של משפט, ותפקיד הנשים החכמות כמו פורציה. המחזה מעלה שאלות על איך להתייחס לאחרים על רקע דת ומעמד.
שחקנים שיחקו את שיילוק בדרכים שונות. היום בוחנים את הדמות בדרכים שאמפתיות ומורכבות יותר.
קטעים מהמחזה והשפה שלו נכנסו לתרבות. המונולוג על הרחמים מוכר במיוחד.
תגובות גולשים