הסימפוניה הפנטסטית (Symphonie Fantastique), אופוס 14, נכתבה בידי המלחין הצרפתי הקטור ברליוז ב-1830. זו היצירה המפורסמת ביותר שלו, ונחשבת לאחת מיצירות התקופה הרומנטית המוקדמת. היא מבוצעת לעיתים קרובות בקונצרטים ברחבי העולם.
הסימפוניה היא יצירה תוכניתית (מוזיקה שמספרת סיפור או מציירת תמונות). היא מעקבת אחרי אמן צעיר ורגיש, ברליוז עצמו, שחווה חוויות בדמיון, לפי המסגרת של חמשת הפרקים הבאים:
# Rêveries - Passions (חלומות וייסורים)
# Un bal (נשף)
# Scène aux champs (תמונה בשדות)
# Marche au supplice (הצעידה אל הגרדום)
# Songe d'une nuit de sabbat (חלום על שבת של מכשפות)
המוטיב המרכזי (idée fixe, רעיון קבוע, מלודיה שחוזרת על עצמה) מופיע בכל פרק בצורות שונות. הוא מייצג את אהבתו הנכזבת של האמן.
הפרק נפתח בקטע איטי שמוביל למוטיב המרכזי. אחרי פיתוחים סוערים הפרק חוזר לאט ובצורה דומה לפתיחה. ברליוז משתמש בהרמוניות לא שגרתיות ונע בין סולמות רבים. המוטיבים נשארים פשוטים, אבל מלאי רגש, והשימוש בהם מזכיר את רעיונותיו של בטהובן.
זהו ואלס בסגנון רונדו. המלודיה הראשונית נגזרת מהמוטיב המרכזי, אך משתנה בהמשך. למרות שהקהל הקהל בזמנו ראה בפרק משהו "מוני", כוונת ברליוז הייתה להראות דמות בודדה בלב שמחת הנשף.
הפרק נפתח בדיאלוג בין הקרן האנגלית (המייצגת את האמן) לאבוב (המייצג את האהובה, מרוחק). זהו הפרק האמצעי, שהוא מעבר בין הדמיון לפרקים המאוחרים. בסופו חוזרת מנגינת הקרן האנגלית ללא האבוב, כסימן לבדידות הגיבור. ברליוז משתמש כאן בטכניקה חדשנית לטימפני: ארבעה נגנים שמתופפים על שני זוגות תופים כדי לדמות רעם מרוחק.
פרק בסגנון מארש, מלא אנרגיה וכלים עוצמתיים. הוא מציג חלום שבו האמן עומד בפני מוות בעקבות מעשיו. ברליוז מציג בו גרסאות מעוותות של המוטיב המרכזי ומשתמש בתזמור חדשני: פיציקטו במיתרים, סטקטו בעץ נשיפה ואקורדים חזקים בכלי מתכת. הסיום חזק ורועם, ומייצג את המכה הסופית ואת התגובה של הקהל.
הפרק הפתוח והנועז ביותר ביצירה. פתיחה סהרורית מתארת רוחות בבית הקברות. המוטיב המרכזי מופיע בעיבוד מעוות, ואז נשמע צלצול פעמונים וקטע שמצטט שיר קודש מוכר (Dies Irae). יש פוגה גדולה שמייצגת מסיבה פראית של מכשפות. ברליוז משתמש באפקטים מיוחדים, למשל נגינה בעץ הקשת (Col Legno), כדי ליצור צבעים מוזיקליים מוזרים. הסיום משלב שוב את ה-Dies Irae עם הפוגה הפרועה.
הסימפוניה הושמעה לראשונה בדצמבר 1830. ברליוז ערך שינויים במהלך השנים, והגרסה המוכרת פורסמה ב-1845. גם הסיפור שעליו היא מבוססת עבר שינויים עד שהושלם סופית ב-1855. ב-1831 כתב ברליוז יצירה המשכה בשם Lelio, שאינה פופולרית כמו הסימפוניה.
ברליוז פיתח כאן את רעיון ה-idée fixe (מוטיב חוזר), והשפעתו ניכרת אצל מלחינים מאוחרים יותר. הוא גם הרחיב מאוד את התיזמור, השימוש בכלי התזמורת ובפרטים מדויקים לנגנים. ליאונרד ברנשטיין תיאר את הסימפוניה כ"המוזיקה הפסיכדלית הראשונה", בגלל אופייה ההזייתי והספק שברליוז הלחין חלקה תחת השפעת אופיום.
היצירה כתובה לתזמורת רחבה. ברליוז משתמש בעץ נשיפה, כלי נשיפה ממתכת, קלרינט, קרנות, חצוצרות, טרומבונים, שני זוגות טימפני, כלי הקשה מיוחדים (כולל פעמוני כנסייה), נבלים וכלי קשת. התיזמור המדויק והמרחב התזמורתי היו פורצי דרך בזמנו.
בשנת 1827 התאהב ברליוז בשחקנית הארייט סמיתסון. מכתבי אהבה שלו לא נענו, והיא עזבה את פריז. ברליוז כתב את הסימפוניה מתוך אהבה נכזבת. הארייט שמעה את היצירה ב-1832, וכעבור שנים נישאה לברליוז ב-1833. הנישואים לא החזיקו, והם התגרשו אחרי כעשר שנים, בחלקם בגלל מחסום שפה.
קטעים מהפרק החמישי (כולל הציטוט של ה-Dies Irae) הופיעו בסרטים מודרניים, בין השאר בעיבוד סינתטי של וונדי קרלוס בסרט "הניצוץ" של סטנלי קובריק.
הסימפוניה הפנטסטית נכתבה על ידי הקטור ברליוז ב-1830. סימפוניה היא יצירה גדולה לתזמורת.
הסימפוניה היא כמו סיפור מוזיקלי. יש לה חמישה פרקים. בכל פרק מנסים לתאר חלום או תמונה:
# Rêveries - Passions (חלומות וייסורים)
# Un bal (נשף)
# Scène aux champs (תמונה בשדות)
# Marche au supplice (הצעידה אל הגרדום)
# Songe d'une nuit de sabbat (חלום על שבת של מכשפות)
יש מלודיה שחוזרת בכל פרק. קוראים לה idée fixe (רעיון קבוע). היא מייצגת את האהבה הנכזבת של האמן.
פתיחה איטית שמביאה למלודיה החוזרת. הפרק מלא ברגשות ושינויים בהרמוניה.
ואלס שמתאר נשף. המנגינה נראית שמחה, אבל יש בה בדידות גם כן.
שיר לשדה עם שני כלים שמדברים זה עם זה: קרן אנגלית ואבוב. בסוף נשארת רק הקרן, וזה מראה על עצב ובדידות.
פרק זה מציג חלום רע שבו האמן עובר צרה קשה. המוזיקה משתמשת בצבעים חזקים בכלי התזמורת.
הפרק מדמה לילה של מפלצות ומכשפות. יש פס קול שמזכיר פעמונים ושיר כנסייה ישן (Dies Irae). יש הרבה אפקטים מוזרים בתזמורת.
הסימפוניה הושמעה לראשונה בדצמבר 1830. ברליוז שינה חלקים במשך השנים. הגרסה המוכרת פורסמה ב-1845.
ברליוז התאהב בשחקנית הארייט סמיתסון. היא לא השיבה למכתבים. הסימפוניה נולדה מתוך אהבה נכזבת. הם נישאו לבסוף, אבל נפרדו אחרי שנים.
התזמורת כוללת כלי נשיפה, כלי נשיפה ממתכת, כלי הקשה, פעמונים, נבלים ומיתרים. ברליוז אהב לתת הוראות מדויקות לנגנים.
קטעים מהיצירה הופיעו בסרטים מודרניים, ביניהם בעיבוד סינתטי של וונדי קרלוס בסרט "הניצוץ".
תגובות גולשים