הסכם העברה

הסכם העברה ("טרנספר") נחתם ב-25 באוגוסט 1933 בין שלטונות גרמניה הנאצית לסוכנות היהודית. היוזם היה איש העסקים היהודי-גרמני סם כהן. המטרה הייתה לאפשר ליהודים בגרמניה למכור נכסים ולהעביר את התמורה לארץ ישראל בצורת סחורות גרמניות. כך יכלו העולים לקבל חלק מכספם ולעזור בקליטתם בארץ.

ההסכם נולד בגלל אינטרסים חופפים: הנאצים רצו להרחיק יהודים מגרמניה; המוסדות הציוניים רצו עוד הגירה לארץ; יהודי גרמניה רצו להציל רכושם; ושלטונות המנדט הבריטי רצו השקעות בפלשתינה. המנדט הבריטי (שלטון זמני של בריטניה על ארץ ישראל) לא הקטין את רישיונות העלייה לעולים בעלי הון.

הנאצים העדיפו להרחיק יהודים. אנשי ממשל כמו לאופולד פון מילדנשטיין תמכו אף הם ביישוב יהודי בארץ. ההסכם גם סייע לגרמנים להתגבר על בעיות במטבע חוץ, שנבעו בחלקו מחרם כלכלי שניסו יהודי ארה"ב לקיים. בנוסף, ההסדר איפשר לגרמנים לרכוש רכוש יהודי במחירים נמוכים.

יהודים בגרמניה לא יכלו להוציא כסף מן הארץ חופשית. ההסכם אפשר להם להפקיד את כספם במארקים בגרמניה. כספים אלה שימשו לרכישת סחורות שיובאו לארץ. כך נשמר חלק מהרכוש, והמהגרים קיבלו "סרטיפיקט", תעודה המוכיחה שיש להם הון, שעמדה בפני פקידת עלייה.

המוסדות, ובראשם הסוכנות היהודית, רצו לעודד עלייה ולהעביר הון באמצעות סחורות. הבנקים המעורבים כללו את בנק אנגלו-פלשתינה. משנת 1935 פעל ההסדר בפיקוח הסוכנות. כספים שהגיעו סייעו לכלכלת היישוב ולפרויקטים ימיים ותשתיתיים.

ההסדרים נעשו בשלבים. בתחילה, במאי 1933, חתום הסכם בין סם כהן (חברת הנוטע) לגרמנים. אחר כך הוגדל היקף ההעברות ונוצרו חשבונות מיוחדים בבנק אגודת הטמפלרים ברייכסבנק. ב-25 באוגוסט 1933 חתם משרד הכלכלה הגרמני עם אנגלו-פלשתינה על העברת 3 מיליון מארק.

ההסכם חילק בין מי שהגר מיד לבין מי שתכנן להגר בעתיד. הכספים הופקדו בחשבונות מיוחדים, והבנק באנגלו-פלשתינה רכש סחורות גרמניות וייבא אותן לארץ. רק לאחר שהסחורות הגיעו, קיבלו העולים חלק מהכסף שלהם, בדרך כלל בערך שני שלישים מההפקדה.

בגרמניה פעלו חברות תיווך: הנוטע, אנגלו-פלשתינה, וחברת העברה. מי שרצה לעלות הפקיד מארקים בגוף כזה. בגרמניה הוזמנו ציוד ומכונות לפי הזמנות בארץ. הסחורות נשלחו לישראל, והעולים קיבלו אישור הפקדה וקיבלו שליפה של חלק מהכספים כשתגיע הסחורה.

צמחה חברה ייעוץ בשם PALTREU, ראשי תיבות לגרמנית. היא סייעה ליהודים גרמנים להבין את הבירוקרטיה סביב ההסכם.

בפברואר 1937 הציע פייבל פולקס לשלם לנאצים תמורת הגדלת היקף העלייה ושחרור הוצאת מטבע חוץ לעולה. ההצעה כוללת אפשרות שכל עולה יצא עם 1,000 לירות שטרלינג. ההצעה נבדקה על ידי גורמי המשטרה הגרמניים.

מאוחר יותר הורחב ההסדר גם לצ'כוסלובקיה והונגריה. הסדר דומה הופעל בפולין באמצעות חברה בשם "חליפין".

ביישוב ובתפוצות הייתה מחלוקת על ההסכם. רבים התקשו לקבל מגע עם המשטר הנאצי. חלק מהרוויזיוניסטים הובילו ביקורת חריפה. פרסום מאמרים נגד ההסכם עורר מתחים פוליטיים, וביום פרסום מאמר אחד נרצח חיים ארלוזורוב, מנהל משא ומתן מטעם הסוכנות. מאוחר יותר ועדות חקירה לא קבעו אפליה סופית לגבי הרוצחים.

חברות ההעברה פסקו את פעילותן ב-1939, כמה חודשים אחרי תחילת מלחמת העולם השנייה. ההסכם סייע במשך השנים לכ-50,000 יהודים לעלות לארץ בעזרת העברות של כ-14 מיליון לירות שטרלינג. סכום זה חיזק את כלכלת היישוב בעשור השלישי.

חלק מהאנשים ששלחו כספים לא הצליחו לעלות ונמצאו כקורבנות בשואה. כספים אלה לא חולקו ליורשים במלואם. החשבונות הועברו לניהול הרשויות הבריטיות, ולאחר הקמת המדינה עברו לניהול מוסדות ישראליים. רק ב-1985 פורקה חברת העברה ונוהלו החשבונות שנותרו בבנק הלאומי.

הסכם העברה נחתם ב-25 באוגוסט 1933. סם כהן, איש עסקים יהודי-גרמני, יזם אותו. המטרה הייתה לעזור ליהודים מגרמניה לעבור לארץ ישראל.

הבעיה הייתה שאי אפשר היה להוציא כסף מגרמניה. ההסכם פתר זאת בדרך מיוחדת. יהודי גרמניה הפקידו כספים במארקים גרמניים. הכסף שימש לקניית סחורות גרמניות. הסחורות נשלחו לארץ. כשהסחורות הגיעו, העולים קיבלו חלק מהכסף.

בצד אחד עמדו שלטונות גרמניה הנאצית. בצד השני עמדה הסוכנות והבנקים בארץ, כמו בנק אנגלו-פלשתינה. גם שרים בבריטניה היו מעורבים כי הם שלטו בארץ אז.

ההסכם עזר לכ-50,000 יהודים לעלות לארץ עד 1939. הועברו לארץ כ-14 מיליון לירות שטרלינג. כספים אלה חיזקו את הכלכלה בארץ.

חלק מהיהודים שהפקידו כספים לא הצליחו לעלות. רבים מהם נספו בשואה. כספם נותר בחשבונות ולא תמיד חולק ליורשים.

פעילות חברות ההעברה הופסקה ב-1939. חשבונות שנותרו הועברו לניהול רשויות שונות. רק ב-1985 סודרו חלק מהחשבונות.