הסכם סייקס, פיקו

הסכם סייקס, פיקו (Sykes, Picot) הוא הסכם סודי שנחתם ב-16 במאי 1916 בין בריטניה לצרפת, בהסכמת רוסיה. ההסכם חילק את שטחי האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון לאזורי השפעה של שתי המעצמות לאחר מלחמת העולם הראשונה. ההסכמה נקבעה על ידי נציגים בריטים וצרפתים, מארק סייקס וז'ורז' פיקו.


ההתעניינות הבריטית באזור נבעה משליטה בתעלת סואץ, מסילות מסחר ותחמושת נפט. צרפת ראתה בלבנון ובסוריה תחום השפעה היסטורי ותרבותי. שתי המעצמות ניהלו תחרות קולוניאלית שנמשכה מאות שנים, וכל אחת חיפשה שליטה אזורית.

לקראת מלחמת העולם הראשונה היחסים בין העות'מאנים לגרמניה התחזקו. בריטניה חיפשה דרכים להחליש את האימפריה העות'מאנית ולגייס תמיכה ערבית כנגדה. בשנים 1915, 1916 התנהלה התכתבות בין הנציב הבריטי הנרי מקמהון לבין השריף חוסיין (מכתבי חוסיין, מקמהון). מקמהון הציע תמיכה בערבים בתמורה למרד נגד הטורקים.


הבריטים הקימו ועדה לבחינת חלופות לשלטון בעות'מאניה. סייקס היה חלק מהוועדה והציע חלוקות ושליטה אזורית. בצד הצרפתי דרשו דיפלומטים לשמור על שליטה בסוריה ולבנון. המגעים בין נציגי שתי המדינות נמשכו, וגם המרידות הערביות והשפעת הקצין העריק אל-פארוקי השפיעו על ההחלטות.


השריף חוסיין הוביל מרד ערבי בשנת 1916 נגד השלטון העות'מאני. המרד כלל פעולות חבלה וכיבושים מקומיים, והוא חיזק את המגעים בין הבריטים לערבים. דמות בולטת בפעילות זו הייתה תומאס אדוארד לורנס (לורנס איש ערב). המרד סייע להסיט כוחות טורקיים אך לא יצר מדינה ערבית מאוחדת כפי שחוסיין קיווה.


ההסכם שרטט קו בין כירכוכ במזרח לעכו במערב. השטח שנמצא צפונית לקו נחשב לאזור השפעה צרפתי, והשטח מדרום לקו הוגדר לאזור השפעה בריטי. בתוך כל אזור סומנו אזורים שניתן יהיה לבסס בהם שליטה מלאה. את לב פלשתינה-א״י תכננו במפות מסוימות כאזור בינלאומי.

ההסכם נותר סודי, אך הבולשביקים פרסמו אותו ב-23 בנובמבר 1917. הפרסום יצר מבוכה גדולה והגביר את חוסר האמון בין המעצמות לבין הערבים.


ב-2 בנובמבר 1917 פרסמה בריטניה את הצהרת בלפור. ההצהרה הביעה תמיכה בבית לאומי לעם היהודי בפלשתינה, תוך הצהרה על שמירה על זכויות המיעוטים. לאחר המלחמה אישרה ועידת סן רמו ב-1920 את חלוקת המנדטים. "מנדט" הוא שלטון זמני שמדינות החזיקו בו כדי לנהל שטח עד להקמת ממשל מקומי.

ועדת ניוקומב, פולה וסיומות גבול מאוחרות סייעו להכריע קווים בחזית הצפונית. למעשה, במקום חלוקה ישירה של המעצמות הוטבעה מערכת מנדטים של חבר הלאומים, שנתנה לבריטניה ולצרפת שליטה מנהלית בשטחים אלה.


הסכם סייקס, פיקו וכתובת מכתבי מקמהון יצרו טענות לכפל הבטחות. הערבים טענו שהובטחה להם עצמאות, בעוד הבריטים טענו שההבטחות היו מותנות וקשורות להצלחה צבאית והסכמות עם בעלות ברית אחרות. גם הציונים ראו סתירה בין סייקס, פיקו להצהרת בלפור.


למרות שבפועל לא יושם הסכם סייקס, פיקו במלואו, הוא השפיע עמוקות על חלוקת המזרח התיכון לאחר המלחמה. העימותים בין המעצמות לבין התושבים המקומיים, וכן בין קבוצות אתניות ודתיות, היוו חלק מהמורשת שהסכם זה הותיר. הסוגיות שצמחו אז נותרו רגישות אפילו במאה ה-21.

הסכם סייקס, פיקו נחתם ב-1916 בין בריטניה לצרפת. הסכם הוא הבטחה בין מדינות על חלוקת שטחים. הם חילקו את שטחי האימפריה הטורקית במזרח התיכון.


בריטניה רצתה לשלוט בדרכי הים ובנפט. צרפת רצתה להשפיע בסוריה ולבנון. שתי המדינות התווכחו על מי יקבל מה.


בשנת 1916 השריף חוסיין הוביל מרד נגד הטורקים. מרד זה קיבל עזרה בריטית. לורנס איש ערב (איש בריטי) עזר למורדים בעבודות חבלה.


ההסכם קבע קו בין כירכוכ לעכו. הצפון הוצמד לצרפת. הדרום הוצמד לבריטניה. פלשתינה (א״י) הוצעה כאזור בינלאומי במפות מסוימות.


ההסכם היה סודי. ב-1917 פרסמו אותו ברוסים ואז כולם התחילו להתווכח. ב-1917 פרסמה בריטניה גם את הצהרת בלפור. הצהרת בלפור תמכה בבית לאומי לעם היהודי בפלשתינה. מנדט הוא שלטון זמני שמדינות קבלו כדי לנהל שטח אחרי המלחמה.


אחרי המלחמה חילקו את האזור באמצעות מנדטים. בריטניה קיבלה את פלשתינה. צרפת קיבלה את סוריה ולבנון. ההחלטות האלה גרמו לוויכוחים בין הערבים, היהודים והמעצמות.