הסכם קהיר נחתם בסתר בקהיר ב-2 בנובמבר 1969 בין אש"ף לבין ממשלת לבנון. ההסכם נתן לאש"ף את הזכות לפעול מתוך אדמת לבנון. לבנון ייצגה משלחת מטעם הנשיא שארל חילו, בראשות הגנרל אמיל בוסתאני. מטעם אש"ף חתם יאסר ערפאת. שני שרי מצרים שימשו כמשקיפים. נוסח ההסכם הודלף ופורסם באופן לא רשמי בעיתון א-נהאר ב-20 באפריל 1970.
לאחר מלחמות וגלי פליטים, מיליציות פלסטיניות התבססו בדרום לבנון והפעילו פשיטות נגד ישראל. פעולות אלה גרמו לתגובות ישראליות ולמתחים בתוך לבנון. ב-1969 התרבו העימותים בין צבא לבנון למיליציות, והכוחות הפלסטינים ביססו שליטה במחנות הפליטים.
בלבנון היו דעות מעורבות לגבי נוכחות הפלסטינים. חלק מהציבור והצבא ראו בכך איום על הריבונות. מצד שני, היו שתמכו במאבק הפלסטיני. מצרים וסוריה תמכו בדרך כלל בחופש פעולה לפלסטינים, ואילו לבנון נותרה מבודדת די הרבה בזירה הערבית. ראש הממשלה רשיד כראמי פנה למצרים לבקשת תיווך כדי ליישב את המשבר.
נשיא חילו ניסה גם ליצור קשרים עם ארצות הברית ולבקש סיוע, כולל רעיונות לכוח שמירה. חלק מהפניות הובילו להקטנת הפעולות הישראליות בסוף ספטמבר 1969. משבר דיפלומטי עם ברית המועצות אחרי תקרית עם מטוסי מיראז' פגע בתקוות לבנון לקבל תמיכה חיצונית. בעקבות המצב המדיני והלחץ הבין-לאומי, לבנון פנתה למצרים לעזרה בהשגת הסכם עם הפלסטינים.
המגעים בקהיר החלו ב-24 באוקטובר 1969. ההסכם העניק תוקף לנוכחות הפלסטינית ולפעילותה בלבנון. הוא נתן חופש פעולה פוליטי וצבאי לאש"ף, וכלל אישור לביצוע פעולות נגד ישראל מתוך לבנון. ההסכם גם הגן על הפלסטינים מניסיונות לפירוק נשקם. ישראל ראתה בכך הפרה של הסכמי שביתת הנשק מ-1949, אך ההסכם אושר על ידי הנהגת לבנון והוביל להגברת פעילות אש"ף במדינה.
מהנוסח שנדלף עלו סעיפים מרכזיים: זכויות לפרנסה ותנועה לפלסטינים בלבנון; הקמת מועצות מקומיות במחנות הפליטים; הקמת עמדות פיקוד של ההתנגדות במחנות; הסדרה ושליטה בפעילות הצבאית הפלסטינית תוך שיתוף פעולה עם הרשויות הלבנוניות; הקמה של פיקוד משותף; סידורי פיקוח על מעבר אנשי ההתנגדות; סיוע צבא לבנון במרכזים רפואיים ואספקה; שחרור עצורים והחזרת נשק שנלקח; הכרה בסמכות הרשויות הלבנוניות בכל עניין; והצהרה שמשטר סודי ישמר רק בין מפקדי הפיקוד.
ההסכם חיזק את מעמדה של אש"ף בלבנון והפך את אזור ערקוב לאזור עם אספקה מסודרת מסוריה. השילוב של ההסכם עם אירועים כמו ספטמבר השחור הוביל להעברת מרכז התנועה הפלסטינית ללבנון. בהדרגה צבא לבנון איבד את היכולת לשלוט בקבוצות הפלסטיניות.
בטווח הקצר ההסכם עזר לייצב את המצב הפוליטי בלבנון ומנע קריסה ממשלתית. לעומת זאת, רבים מהנוצרים בלבנון ראו בו ויתור, וזה חיזק את המיליציות הנוצריות. העימותים נמשכו בשנות ה-70 ו-80, ובשנות ה-70 נחתם פרוטוקול מלקרט שאישר והבהיר חלק מתנאי ההסכם.
הסכם קהיר שימש גם ככלי להשגת הפסקות אש. עם זאת, האי־סכמה הפנימית הלכה והעמיקה, וסוריה אף התערבה בטיפול בעניינים אלה באמצע שנות ה-70. ב-1987 חידשה המועצה הפלסטינית את האישור להסכם, אך חודשיים לאחר מכן הפרלמנט הלבנוני ביטל את ההסכם בהצבעה פה אחד.
הסכם קהיר נחתם בסתר בקהיר ב-2 בנובמבר 1969. ההסכם היה בין אש"ף (תנועה של פלסטינים) וממשלת לבנון. ההסכם איפשר לפלסטינים לפעול מתוך לבנון. על ההסכם חתם יאסר ערפאת. המצרים היו עדים להחתמה. ב-20 באפריל 1970 נוסח ההסכם הודלף ופורסם בעיתון.
לאחר מלחמות הגיעו אל לבנון הרבה פליטים פלסטינים. חלק מהם הקימו ארגונים חמושים במחנות. זה עורר עימותים עם צבא לבנון ועם ישראל.
ההסכם נתן לפלסטינים זכויות בסיסיות בלבנון לחיות ולעבוד. בהסכם הוסדרו מועצות במחנות ועמדות פיקוד לפלסטינים. הוא גם קבע שהלבנונים ישתפו פעולה עם הפלסטינים בשאלות ביטחוניות. ניקוד אחר בתנאים קבע שמחקרים ושחרור עצורים יטופלו.
ההסכם חיזק את הנוכחות הפלסטינית בלבנון. זה גרם למתח פוליטי בחברה הלבנונית. חלק מהנוצרים התנגדו להסכם. בעשורים הבאים התפתחו עימותים שונים. ב-1987 הפרלמנט הלבנוני ביטל את ההסכם באופן רשמי.
תגובות גולשים