״הסנהדרין של פריז״ (בצרפתית: Grand Sanhédrin) הייתה אספה של רבנים ומנהיגים יהודים שהוקמה ביוזמת נפוליאון. המטרה הייתה לשלוט ולהשפיע על הקהילה היהודית בצרפת, ובכך גם לרכוש את אמון הציבור הרחב.
נפוליאון כבר ב-1799 קרא ליהודים לתמוך בו, ובתחילת המאה ה-19 שאף לרכז את המשילות. ב-1806 הגיעו אליו תלונות על יהודי אלזס, שבתחום ההלוואות הוזכרו כגורם לבעיות. בניסיון לנרמל את המצב ולהשיג השתלבות אזרחית, כינס נפוליאון ביולי 1806 אספה של מנהיגים יהודים וביקש מהם לגבש כללים שיאפשרו ליהודים להתיישר עם חובותיהם כאזרחי צרפת.
לפי רצונו של נפוליאון כונסה באוקטובר אסיפה מצומצמת יותר, הסנהדרין, עם 71 חברים, כמניין הסנהדרין ההיסטורית. בראש הועמד הרב יוסף דוד זינצהיים, פוסק נחשב. חברי הסנהדרין באו בעיקר מאלזס-לוריין, מצפון איטליה, מדרום צרפת, מפרנקפורט ומהרפובליקה הבטאווית.
הדיונים התקיימו בטקסיות. הסנהדרין נדרשה לאשר תשובות לשתים עשרה שאלות שהציב הקיסר, שהעסיקו בעיקר את היחסים בין יהודים לנוכרים בצרפת. חלק מהתשובות נראו נכנעות לרצון הקיסר, אך רבים מהצירים, דתיים ומחמירים, שמרו על צביון הלכתי. לעתים ניסחו חלק מהתשובות בצרפתית באופן מכוון כדי להשאיר מרחב לפרשנות.
הסנהדרין חילקה מצוות לשני סוגים: אמוניות (אמונה) ונימוסיות (דינים חברתיים). היא הכריזה שעל היהודים לשמור את חוקי המדינה ולשרת בצבא. אם קיום מצווה הפריע למילוי תפקיד צבאי, היא אפשרה להמנע ממנה זמנית. היא קראה לאהוב ולעזור לתושבי הארץ ולהתנהג איתם במידות טובות.
בנוגע לריבית, הסנהדרין הסבירה שההלכה אפשרה בעבר גביית ריבית מנוכרים, אך בעידן החדש אסרה להבחין בין יהודי לנכרי בנושא זה. היא עודדה עבודה חקלאית ומקצועית, אישרה את איסור ריבוי נשים לפי דרבנו גרשום, וקבעה שהגט (המסמך שמפריד בין בני זוג) לא יינתן בלי התחשבות בחוק המדינה.
ב-1808 הוקמו קונסיסטוריות, גופים אזוריים לניהול ענייני הדת, ומונה רב ראשי לצרפת. עם זאת, ב-17 במרץ 1808 יצא צו שנקרא Le Décret Infâme, שהטיל מגבלות על חופש העיסוק וההתיישבות של יהודים, בעיקר באלזס. צו זה נמשך כעשור והדגיש את המתח בין הרצון לשילוב לבין הלחצים הממשלתיים.
״הסנהדרין של פריז״ הייתה פגישה גדולה של רבנים ומנהיגים יהודיים שהקים נפוליאון. הוא רצה לדעת איך יהודים יכולים להיות גם אזרחים בצרפת.
נפוליאון כבר ב-1799 פנה ליהודים ובתחילת המאה ה-19 רצה לחזק את השלטון. ב-1806 הגיעו תלונות על הלוואות באלזס. לכן כינס נפוליאון פגישה וביקש כללים ברורים.
באוקטובר נאספו 71 נציגים בסנהדרין. (סנהדרין = אספה של רבנים). הרב יוסף דוד זינצהיים עמד בראש. נציגים באו מאלזס, מאיטליה, מפרנקפורט ומרפובליקה אחרת. הם קיבלו שאלות מנפוליאון ונתנו תשובות באופן רשמי.
הסנהדרין חילקה מצוות לשתי קבוצות: אמוניות (אמונה) ונימוסיות (כללי התנהגות עם אחרים). היא אמרה שעל יהודים לשמור את חוקי המדינה ולשרת בצבא. כשהצבא דורש, אפשר לוותר על חלק מהנהגות זמנית. היא ציינה שצריך להתייחס היטב לשכנים ולעבוד בעבודות שונות, כולל חקלאות. לגבי ריבית (כסף שנוסף על הלוואה) הוחלט לא להפלות בין יהודים לנוכרים.
הם אישרו גם איסור על ריבוי נשים לפי החוק של דרבנו גרשום. הסנהדרין קבעה שלא נותנים גט בלי לשקול גם את חוק המדינה.
בשנת 1808 הקימו גופים רשמיים לניהול ענייני הדת וקבעו רב ראשי. אך באותו זמן יצא צו קשה (Le Décret Infâme) שהגביל את חופש העבודה וההתיישבות של יהודים, בעיקר באלזס. הצו שרד בערך עשר שנים.
תגובות גולשים