"העלייה הראשונה" היא גל עלייה גדול של יהודים לארץ ישראל תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, בין השנים 1882, 1903 (תרמ"ב, תרס"ד). רוב העולים הגיעו ממזרח אירופה, וכן מעיראק ותימן. ההערכה היא שכ־25,000, 35,000 יהודים עלו אז. בגל הזה הוקמו המושבות החקלאיות הראשונות במאה ה־19, והונחו יסודות ההתיישבות החדשה.
העלייה הושפעה משילוב של גורמים: רצון לאדמה ולחיים בארץ בעקבות זיקה דתית־היסטורית; רדיפות ואנטישמיות במזרח אירופה; ומאמצי ארגונים ציוניים כגון חובבי ציון (ארגונים שעודדו עלייה והתיישבות). פוגרומים ומגבלות של השלטונות ברוסיה הגבירו את הלחץ להגר.
העלייה כללה גלים בולטים סביב 1881, 1882 וב־1890, 1891. חלק מהעולים היו מאורגנים בקבוצות כמו ביל"ו (קבוצה של חלוצים צעירים), וחלק הגיעו באופן ספונטני. השלטונות העות'מאניים ניסו להגביל כניסות והטילו מגבלות על קניית קרקע.
עליית תימן, שנקראה "עליית אעלה בתמר", כללה כ־5,000 נפש. העולים היו דתיים וחשו געגוע לירושלים. בהגיעם נתקלו בקשיי דיור ובחשד מצד חלקים מהיישוב הישן. רבים הסתגרו בקהילות תימניות נפרדות, אך גם תרמו בעבודות פיזיות ובחקלאות.
עיקר העולים התיישבו בערים ובמושבות. יפו וירושלים גדלו מבחינה דמוגרפית ותרבותית. המושבות החדשות, כמו ראשון לציון (1882), זכרון יעקב (1882) וראש פינה (1882), נועדו להקים חקלאות עברית ולהיות בסיס כלכלי־חברתי ליישוב.
בגל זה הוקמו כ־32 מושבות וחוות. רבות מהן נתקלו בקשיים חקלאיים ובחוסר ניסיון. הברון אדמונד דה רוטשילד סיפק סיוע כספי ומנהלי גדול, שהציל מושבות רבות מקריסה.
רוטשילד מימן יקבים, מפעלים, בתי חינוך ומערכות מים. הוא העביר סכומים גדולים ותמך בניהול המושבות דרך פקידים שמונו על ידו. התמיכה הצילה את המושבות, אך גם יצרה תלות ופערי סמכות בין האיכרים לפקידות.
המושבות תכננו חצרות ועצרו מבנה כפרי מודרני. התכנון שילב רעיונות אירופאיים והשפעות מקומיות. בתי האיכרים וחצרות המשק עוצבו גם משיקולים ביטחוניים, עם חומות חצר ושבילים מוגבלים.
מושבת בת היא יישוב שנוסד בסמוך למושבת אם. הדגם שימש להרחבת שטחי חקלאות וליצירת רשת יישובים סביב מרכזים כמו זכרון יעקב.
התכנון התבסס על חלוקה שוויונית של קרקעות למשפחה, גידול כרמים כענף מרכזי, וקישור כלכלי למרכז יישובי עם שירותים ויקב.
נדרשה הכשרה חקלאית של כמה שנים. הוקמו מוסדות הכשרה כדי ללמד עבודת אדמה ושיטות מודרניות.
מושבות חשובות בגל היו ראשון לציון, זכרון יעקב, ראש פינה, נס ציונה, גדרה, חדרה ורחובות. חלקן נבנו בחסות הברון ובסיוע יק"א (הארגון שהמשיך את פעולותיו).
מושבות הבת היו תלויות במרכז היישובי לקבלת שירותים שונים. הקשרים כלכליים וחברתיים נמשכו, אך עם השנים צומצמה התלות.
לנשות העלייה הראשונה הייתה תרומה חשובה: עבודה חקלאית, ניהול משק ובתי ספר, ותפקיד כלכלי במשפחה. למרות זאת, תרומתן נראתה פחות בהיסטוריוגרפיה המסורתית.
נוסדו בתי ספר עבריים חדשים, נקבעה מגמה לחינוך בשפה העברית, והחלו לשגשג מוסדות חינוך לאומיים. אליעזר בן־יהודה פעל לתחיית השפה העברית והיה דמות בולטת.
העות'מאנים הטילו מגבלות על כניסה וקניית קרקעות. רבים מהיהודים היו נתינים זרים ותחת הגנת הקונסוליות. השחיתות והמיסוי היו גורמי קושי נוספים.
הקשרים עם התושבים הערבים היו מעורבים. היו שיתופי פעולה ומכרויות, אך גם סכסוכים על קרקעות וביטחון. בהיעדר הגנה מוסדרת הוקמה שמירה מקומית, ובחלק מהמושבות הושכרו שומרים ערבים.
בין הדמויות המשפיעות: אליעזר בן־יהודה, יהושע חנקין, דוד שוב, ד"ר הלל יפה וזאב יעבץ. הם לקחו חלק בחינוך, ברכישת קרקעות ובפיתוח המושבות.
כבר לפני המאה ה־19 עלו לארץ יחידים וקבוצות. מקור השם "העלייה הראשונה" נבע מהתפתחות הלאומיות הציונית ומהשוואה לעליות שבאו אחריה. ישנה מחלוקת בין חוקרים אם התואר מדגיש יתר על המידה גל זה על פני עליות קודמות.
העלייה הראשונה הייתה גל של יהודים לְארץ ישראל בשנים 1882, 1903. כ־25,000, 35,000 עלו אז. הם באו בעיקר ממזרח אירופה, וכן מתימן ומעיראק.
אנשים עלו כי פחדו מרדיפות וחיפשו פרנסה ושורשים. תנועות כמו חובבי ציון עודדו אנשים לעלות.
היו גלים גדולים ב־1881, 1882 וב־1890, 1891. חלק עלה בקבוצות מאורגנות, וחלק הגיע לבד.
כ־5,000 יהודים מתימן עלו בגל זה. הם רצו לגור בירושלים ולעבוד לפרנסת משפחותיהם. בהתחלה הם סבלו מקשיי דיור.
העולים הקימו מושבות חקלאיות חדשות שנקראו מושבות. דוגמאות חשובות: ראשון לציון, זכרון יעקב וראש פינה. המושבות עזרו לבניית קהילה יהודית בארץ.
אדמונד דה רוטשילד (נדיב עשיר) תמך בכסף. הוא בנה יקבים, בתי ספר ומערכות מים. העזרה הצילה מושבות מבעיות כלכליות.
נפתחו בתי ספר בעברית. אליעזר בן־יהודה עבד כדי לחזק את השפה העברית.
הארץ הייתה תחת שלטון עות'מאני (שלטון טורקי). היו מגבלות על קניית קרקעות ועל כניסה לארץ. הקשר עם השכנים הערבים היה לפעמים טוב ולפעמים קשוח.
נשים עבדו בחקלאות, חינכו ילדים וניהלו משקי בית. תרומתן הייתה חשובה.
שמות ידועים: אדמונד רוטשילד ואליעזר בן־יהודה.
