הָעֵסֶק הַבִּיש, כינוי לפעולת חבלה חשאית (דגל כוזב, להעמיד פנים שאחר ביצע את הפעולה)
בשנות ה־50 הקים אגף המודיעין של צה"ל (אמ"ן, המודיעין הצבאי) רשת ריגול במצרים, במסגרת יחידה 131, שעליה הופקדו צעירים יהודים מקומיים. המטרה, כפי שניסחו המ planners, הייתה לבצע חבלה במטרות בבעלות אמריקאית ובריטית, בתי קולנוע, ספריות ומרכזי חינוך, כך שהנזק ייראה כפעולת מחתרת מצרית. הרעיון היה לפגוע ביחסי מצרים עם המערב ולמנוע את פינוי הכוחות סביב תעלת סואץ.
בפועל נקראו הפעולות "מבצע סוזאנה". ההפעלה החלה בקיץ 1954: ב־2 ביולי הונח מטען דליקה בתא דואר באלכסנדריה, ב־14 ביולי הוצתו ספריות אמריקאיות בקהיר ובאלכסנדריה, וב־23 ביולי נתקעה פעולת בתי הקולנוע כשהמטען בכיסו של פיליפ נתנזון התלקח לפני זמנו. בחודש יולי 1954 נעצרו רוב חברי החוליה; המפעיל הישראלי אברי אלעד (האדם השלישי) הצליח להימלט.
החוליה הועמדה לדין בקהיר. במהלך המשפט התאבד אחד העצורים בתאו (משפט ראווה, משפט שהוסדר למטרות פוליטיות), ושניים הוצאו להורג. אדם נוסף מת בתנאי מעצר בנסיבות לא ברורות. המבצע כונה בצנזורה הישראלית "העסק הביש", והצנזורה הטילה איפול על פרטים במשך שנים.
הכישלון הביא למשבר פוליטי בישראל, שנודע כ"פרשת לבון" על שם שר הביטחון אז, פנחס לבון. הוקמו ועדות חקירה שונות: ועדת אולשן‑דורי (ועדת השניים) שלא קבעה בשאלה מי הורה על הפעולה; ועדה צבאית בראשות השופט חיים כהן; ועדת שרים של שבעה (ועדת השבעה) שחקרה פוליטית והזכירה את לבון; ודרישות לעריכת חקירה משפטית.
הסכסוך הפוליטי הפך קשה. דוד בן‑גוריון דרש חקירה משפטית וירהודף אחרי לבון פוליטית. הוויכוח והמחלוקות בתוך מפא"י החלישו את המערכת הפוליטית, גרמו לביקורת ציבורית על הצבא ומערכת הביטחון, וסייעו להשפעות פוליטיות ארוכות טווח. בסופו של דבר בן‑גוריון נפרד מפא"י והקים מפלגה חדשה (רפ"י) באמצע שנות ה־60.
אברי אלעד (שמו האמיתי אברהם זיידנברג) נחשב בתחילה למפעיל החוליה. במשך השנים הועלו טענות שהוא פעל כסוכן כפול והסגיר את אנשיו. הוא הושב לישראל, נשפט ונידון לכמה שנות מאסר; לאחר שריצה את עונשו היגר לארצות הברית ומותו נרשם ב־1993. הטענות נגדו חישלו מריבה פוליטית ותרמו לוויכוח על האחריות לפעולה.
מרבית חברי החוליה נלכדו ב־1954. כמה מהם נשארו במאסר במצרים שנים רבות; חלקם שוחררו במסגרת חילופי שבויים לאחר מלחמת ששת הימים, ופרסום על שחרורם הגיע רק שנים לאחר מכן. חלק מהנפגעים נקברו בהר הרצל. על האירוע הוטלה צנזורה כבדה בישראל, והיה למוקד קרע פוליטי עמוק.
בשנות ה־50 נעשתה פעולה חשאית של ישראל במצרים. הפעולה כונתה "העסק הביש". היא בוצעה כך שהיא תיראה כאילו מצרים עשו אותה. זה נקרא דגל כוזב, להאשים מישהו אחר.
קבוצה של יהודים מקומיים גויסה על ידי המודיעין הצבאי (אמ"ן, מודיעין הצבא). הם התכוונו להצית ספריות ובתי קולנוע בבעלות אמריקאית ובריטית. המטרה הייתה ליצור בעיות בין מצרים למערב.
הפעולות בוצעו בקיץ 1954. חלקם נעצרו והועמדו למשפט בקהיר. אחד העצורים התאבד בתא שלו במהלך המשפט (משפט ראווה, משפט שהוצג כדי להראות משהו פוליטי). שניים הוצאו להורג, ואחד נוסף מת בתנאים לא ברורים.
המקרה הזה הוביל לוויכוחים גדולים בישראל. קוראים לו "פרשת לבון" על שם שר הביטחון אז, פנחס לבון. היו ועדות שבדקו מי נתן הוראה. הוויכוח הפוליטי היה גדול וגרם לשבר במפלגה ולפרידות של פוליטיקאים חשובים, כולל דוד בן‑גוריון.
האיש שהפעיל את החוליה, אברי אלעד, נמלט תחילה. לאחר מכן הוחזר לישראל, נשפט ונכלא. במשך השנים נטענו נגדו דברים כמו שהוא אולי ריגל גם לטובת הצד השני.
כמה מחברי החוליה שוחררו רק שנים אחר כך, במסגרת חילופי שבויים אחרי מלחמה. רבים מהם חיו עם הטראומה מהתהליך. האירוע נחשב לפרשה שזעזעה את המדינה והציבור.
תגובות גולשים