פארק לאומי מסה ורדה הוא אתר ארכיאולוגי גדול בדרום‑מערב קולורדו. הפארק משמר יישובים עתיקים של בני הפואבלו הקדמונים, וביניהם מגורי צוקים מפורסמים כדוגמת ארמון הצוק. השטח מנוהל כפארק לאומי מאז 1906, כשהחוק נחתם על ידי הנשיא תאודור רוזוולט. הפארק משתרע על כ־212 קמ"ר והוא כולל אלפי אתרים ארכיאולוגיים ולמעלה מ־600 מגורי צוקים.
האזורים של מסה ורדה יושבו כבר אלפי שנים. התחלות ההתיישבות כוללות פלאו‑אינדיאנים (ציידים־לוודיים), שהופיעו באזור סביב 9500 לפנה"ס, ואחריהם קהילות ארכאיות (אנשים שליקטו וצדו וּהתחילו לבנות מקומות חצובים). במשך הזמן צמחה תרבות קולעי הסלים (Basketmaker) שהתמקדה בחקלאות ראשונית ובקליעת סלים. מאוחר יותר התפתחה תרבות בני הפואבלו הקדמוניים, שסיפקה את הבסיס למבני האבן ומגורי הצוקים המפורסמים.
הפלאו‑אינדיאנים התיידעו עם האזור בזמן קריר יותר. הם צדו בעלי חיים גדולים ונדדו בהתאם לעדרים. ככל שהאקלים השתנה הם פיתחו כלי ציד קטנים יותר ושיטות חיפוש מזון חדשות.
בני התקופה הארכאית חיו חצי־נוודים בתחילה. הם השתמשו במטילי חנית, ליקטו צמחים ובעקבות שינויי אקלים החלו להיעמד בסלעים ובקניונים. במהלך תקופה זו החלו סחר אזורי ואמנות סלע.
עם הופעת התירס התרחבה החקלאות. בתקופת קולעי הסלים יוצרו סלים מקצועיים, סנדלים, כלי בית ואמנות סלע. החומר החקלאי העיקרי היה תירס, ואט־אט התזונה השתנתה לכיוון גידולי שדה. סביב שנת 500 הוחלף מטיל החנית בחץ וקשת, ומכאן החלו כלי חרס להפוך נפוצים.
פואבלו הוא סוג של יישוב שבו בתים בנויים מעל הקרקע. בתקופת פואבלו I עד III נבנו בתים גדולים ומחוברים, וכן קיווה, חדרים טקסיים עגולים (חדרים מעגליים לריטואלים). בתקופה זו האוכלוסייה גדלה משמעותית, הוקמו מערכות אגירת מים, וניתנו פתרונות אדריכליים מורכבים. בשיאה, במאה ה־13, חיו באזור עשרות אלפי אנשים.
בפואבלו I עברו התושבים ממגורים תת‑קרקעיים לבתים מעל הקרקע. זה הגדיל את שיתוף הפעולה החברתי. בעקבות בצורות חלק מהיישובים ננטשו, ואוכלוסיית האזור ירדה.
בתקופת פואבלו II חודשה החקלאות. נבנו סכרים וטרסות לשימור מי נגר. המראה של בתי האבן במסה ורדה השפיע על מבנים באזור קניון צ'אקו.
בפואבלו III נבנו יישובים גדולים ומבנים מרובי‑קומות. עם זאת, כריתת עצים, עלייה באוכלוסייה ותלות גדולה בתירס העמיסו על המערכת האקולוגית. בצורות חוזרות ותקופות קשות הובילו למשבר חמור, וגל נטישות החל בסוף המאה ה־13. הארכאולוגים מכנים תקופה זו "הבצורת הגדולה"; רוב התושבים עזבו את המסה סביב 1285.
בתקופת פואבלו III נמצאו מגדלי אבן שנועדו להגנה. היו פרקים של עימותים פנימיים וחיצוניים. מסמכים ארכאולוגיים מראים פציעות וחורבות, ועדויות לאלימות קשה בשלהי המאה ה־13, כשהמחסור במזון החריף קונפליקטים.
לאחר הנטישות נדדו רבים דרומה, לאזורי אריזונה וניו‑מקסיקו. מקומות כמו נהר ריו גראנדה קלטו מתיישבים חדשות. ההגירה נחשבת המשכיות של תרבות הפואבלו ולא שבר מוחלט של הזהות שלהם.
מסה ורדה כללה קהילות קטנות מקושרות. זוהו דרכים קדומות ואתרים טקסיים בשם אראדורה. נראה שלא הייתה מערכת מרכזית אחידה, אלא רשת של יישובים.
מגורי הצוקים בנויים בגומחות בקירות הקניונים. המבנים עשויים אבני גיר וחמר (adobe, טיט). בתים אלה היו צפופים ובעלי אלמנטים מיוחדים, כגון דלתות בצורת T ומגדלים. קיווה היו מרכזים טקסיים חשובים.
הבניינים והמיקומים הטבעיים שימשו לתצפיות שמימיות. מקדש השמש (Sun Temple) מיוחד במיקומו וקישורו למחזורי השמש והירח. כיווני חלונות ודלתות סימנו שינויים עונתיים.
התזונה התבססה על תירס, שעועית ודלעת. החקלאים עיבדו שדות בעל, אך גם פיתחו מאגרים, סכרים וטרסות לאגירת מי משקע ופיור שלגים. חרסים איפשרו בישול ושימור מזון.
התזונה כללה ציד חיות קטנות כמו אייל פרדי וארנבות, ליקוט צמחים בר וביות תרנגולי הודו. שינוי במקורות החלבון השפיע על כלכלת המזון.
כלי חרס חשובים במסה ורדה. רובם יוצרו מקומי. במהלך הזמן פותחו טכניקות לקדרות בעיצובים ייחודיים, כולל כלים חרוצים שהחזיקו חום טוב יותר.
אמנות סלע נפוצה באזור. תמונות כללו דמויות, בעלי חיים וסמלים. בשלבים מאוחרים נצפו נושאים לוחמניים. ציורי קיר הופיעו גם בתוך הקיוות ובבתים גדולים.
מסה ורדה בנויה מרבדות סלע שנחצבו לקניונים. הגבהים נעים כ־1,829, 2,613 מטר. האקלים דו‑מצבי: שלג בחורף וגשמי קיץ. המיקום הגבוה תרם לזמינות מים יחסית.
הקניונים נחתכו בתצורות סלע שונות כמו פצלי מנקוס ואבני חול. אלה יצרו את הגומחות שבהן נבנו מגורי הצוקים.
אירופאים תיעדו את המסלול כבר ב־1776. במאה ה־19 גילו מבקרים ומטפסים את המגורים. הצילומים והדיווחים של ויליאם ה. ג'קסון ומשפחת ותריל חשפו אתרים לקהל.
משפחת ותריל גילתה וחקרה את ארמון הצוק ב־1888. גוסטף נורדנשלד ייסד שיטות מדעיות לתיעוד ואיסוף חפצים בסוף המאה ה־19, מה שעורר דאגה מהוצאת החפצים מחוץ לארץ.
ב־1906 הוקם הפארק ונחקק חוק העתיקות. מאמצי שימור המשיכו במאה ה־20, כולל חפירות, ייצוב ושימור מבנים. מאז נרשמו האתר ורבים מהמבנים טופלו לשימור.
הר יוט טענו לבעלות על הקרקעות. במקרי סיפוח ובשל התרחבות הפארק אירעו מחלוקות על בעלות ושימוש בקרקע. גם עניין ההצגות הטקסיות בפארק עורר מחלוקות סביב ייצוג והכלת קהילות מקומיות.
כניסה לפארק בכביש 160. מרכז מבקרים פעיל משנת 2012. מבקרים יכולים לראות כמה מגורי צוקים בסיורים מודרכים. יש שבילי הליכה ואתרי קמפינג בהתאם לעונה.
בין 1996 ל‑2003 פרצו שריפות ששרפו חלק ניכר מהפארק. השריפות חשפו אתרים חדשים ועיכבו פעילויות שימור. מאז נערכות פעולות שיקום וניהול יער.
למזרח מסה ורדה שוכן פארק שבטי של היוט. בפארק השבטי נשמרים אתרים ארכאולוגיים רבים ומדריכים שבטיים מציעים סיורים ומידע.
מחוץ למגורי הצוקים יש אתרים על המסה עצמה, כגון מכלול פאר ויו ומגדל סידר טרי. רבים מהאתרים פתוחים לביקור, אך אחרים מוסתרים או מוגנים.
מסה ורדה הוא פארק גדול בדרום‑מערב קולורדו. זהו מקום שבו נשמרים בתים עתיקים בחורים בסלע. המקום נקרא מסה ורדה, שזה בספרדית "שולחן ירוק".
באתר חיו אנשים לפני הרבה אלפי שנים. הם היו ציידים וליקטו צמחים, אחר כך התחילו לגדל תירס. הם בנו בתים על הקרקע שנקראו פואבלו, זהו כפר של בתים קשורים זה לזה. הם גם בנו קיווה, חדר טקסי עגול.
הראשונים הגיעו לפני אלפי שנים והסתדרו עם שינויי מזג האוויר. אחר‑כך חיו כאן אנשים שליקטו, צדו ובנו מחסות בסלע.
הם טוו סלים ושמרו על מזון. כשהתירס הגיע, הם החלו לעסוק יותר בחקלאות ולחיות במקום אחד יותר זמן.
במשך מאות שנים נבנו כפרים גדולים ומבני אבן. בני המקום פיתחו שיטות לשמור מים, לבנות בתים ולצפות בשמש והירח.
במאה ה־13 קרו בצורות קשות. זה הקשה על גידול תירס. הרבה משפחות עזבו את המקום וחיפשו אזורים עם מים ועמים יותר טובים.
מגורי הצוקים בנו בתוך גומחות בסלע. הם עשו זאת מאבן וחמר. חלק מהבתים היו צפופים והם ניצלו כל מקום פנוי.
האוכל העיקרי היה תירס, שעועית ודלעת. אנשים חפרו סכרים ומאגרים כדי לאגור מי גשם ופשרת שלגים.
יש ציורים על סלעים ובבתים. הם גם עשו כלי חרס וכלי עץ. אמנות עזרה להם לספר סיפור ולקיים טקסים.
מאמצע המאה ה־19 נודע על המקום בארץ. בסוף 1906 הפארק הוכרז רשמית על‑ידי הנשיא רוזוולט. מאז שומרים על האתר ומראים אותו למבקרים.
הכניסה בפארק נמצאת בכביש 160. יש מרכז מבקרים, מוזיאון ושבילים. כמה מגורי צוקים פתוחים לסיורים מודרכים. חשוב לשמור על המקום ולקחת איתך רק זיכרונות.
שריפות בשנות ה־90 ו‑2000 פגעו בצמחייה ובאתרים. אחרי השריפות מצאו ארכיאולוגים אתרים חדשים ועבדו לשמר את מה שנותר.
מצפון‑מזרח לשטח יש פארק שבטי של היוט. שם יש גם אתרים עתיקים ומדריכים שמסבירים על ההיסטוריה.
מסה ורדה מזכירה לנו איך אנשים פעם חיו, בנו ונהגו לשמור על המשאבים שלהם.
תגובות גולשים