הפרטה מדינית היא העברת תפקידי ממשלה או נכסים מדינתיים לידיים פרטיות או להתנדבותיות. זו הפוכה להלאמה, שבה המדינה מקבלת בעלות על משאבים. הפרטה יכולה להתרחש בכמה אופנים, למשל בהעברת בעלות, מימון, רגולציה (קביעת כללים), ניהול, ייצור, אספקת שירותים, גביית תשלום ובקרה.
הגישה המובילה להפרטה נותנת עדיפות לכוחות השוק על פני התערבות ממשלתית. זו גישה ערכית שמדגישה אינטרס אישי ורווח ככוחות המניעים אנשים. רבים שמתנגדים לסקטור הציבורי (המגזר הציבורי = חלק מהכלכלה שבבעלות המדינה ומנוהל בידי הממשלה) רואים בו ככבד, בירוקרטי ולא יעיל.
גישה נוספת שמזינה הפרטה היא הדגש על יעילות - כלומר מדידה לפי רווחיות ועושר כמותי. לפי תפיסה זו, הפרטה משפרת את היעילות הכלכלית על ידי תחרות ושוק חופשי.
הפרטה משנה את הדרך שבה החברה מעוצבת: חלק מהפעולות שהיו תחת אחריות המדינה עוברים לידי גופים פרטיים או עמותות. זה כולל רמות שונות של מעורבות: בעלות, תקצוב, קביעת נוהלים, ניהול, ייצור והפצה של שירותים.
באופן כללי ההפרטה מצמצמת את מעורבות הממשלה, אך לא תמיד מייתרת אותה. לעיתים הממשלה ממשיכה לפקח, לווסת או לקבוע כללים אחרי ההפרטה.
הפרטה אינה אחידה; היא כוללת רצף של צעדים ושיטות שונות. אפשר גם לבצע הפרטה ברשויות המקומיות (הפרטה מוניציפלית).
באופן כללי אפשר לחלק את הדעות לשתי גישות רחבות: תומכות והתנגדות. בגישה הפרטנית בוחנים את התוצאות המעשיות: האם ההפרטה שיפרה את היעילות? האם היא פגעה בתנאי העבודה? האם איכות השירותים עלתה או ירדה? גם תומכי ההפרטה לעיתים מסתייגים ומותירים תחומים חיוניים לא מופרטים, כמו תשתיות או יחסי חוץ.
לעיתים יש בלבול כי ציבור הצרכנים וציבור העובדים משקפים את אותן קבוצות אנשים, אך עם אינטרסים שונים: כצרכנים הם רוצים שירות זול וטוב, כעובדים הם דואגים לתנאי העסקה.
הפרטות והתהליכים ההפוכים שלהן הופיעו לאורך ההיסטוריה. ברוב המאה ה-20 הייתה מגמת הלאמה חזקה, בעיקר במדינות רווחה ובגוש הקומוניסטי. אבל מסוף שנות ה-70 החלה עלייה גדולה בהפרטה, שהגיעה לשיאה אחרי נפילת ברית המועצות. תקופה זו נקראת לעיתים "בום ההפרטה" והובילה לצמצום מדיניות הרווחה במדינות רבות.
הפרטה הושפעה גם מלחצים בינלאומיים. ארצות הברית קידמה מודלים כלכליים שמעדיפים שוק חופשי. גם האיחוד האירופי ודמויות כלכליות בינלאומיות כמו הבנק העולמי וקרן המטבע תמכו או עודדו הפרטות, לעיתים כתנאי לקבלת סיוע או חברות. הגלובליזציה ופתיחת השווקים הגדילו את התחרות הבינלאומית, ולכן מדינות רבות נחשפו ללחץ לעבור לכלכלה מופרטת.
הצהרות לפרטת שירותים משפיעות גם כשהן לא מוחלטות: הן מעמידות את הנושא במרכז הדיון ומשמשות כאיום שמניע ארגונים להתייעל.
יש מניעים פנימיים שונים:
- כלכליים: תמיכה בצמיחה דרך פיתוח המגזר הפרטי, גיוס הון ממכירת נכסים ומעבר לשירותים בעלי זיקה רווחית.
- משברי ניהול: בירוקרטיה, חוסר גמישות וקושי לפטר או לתגמל עובדים במגזר הציבורי מובילים לדרישה לשינוי ניהולי.
- ערכיים: הבחירה בהפרטה היא לעתים העדפה ערכית של יעילות ושוק על פני פתרונות ציבוריים והשקעות ממשלתיות.
- דעת הקהל: הציבור עלול לראות את המגזר הציבורי כמיושן או לא לגיטימי, וזה מדרבן הפרטה.
בעיקרון, תומכי ההפרטה טוענים שהיא משפרת ניהול ויעילות. מתנגדים טוענים שהמניעים הערכיים מייתרים ערכים כמו סולידריות ושוויון.
הפרטה התרחשה בממשלות ימין ושמאל. דוגמה בולטת היא התאצ'ריזם בבריטניה בשנות ה-80, שהפרטה מואצת ושבירת כוחו של התאגדות העובדים. בארצות הברית, המדיניות של הנשיא רייגן שווקה באותה רוח.
תהליכים אלה פגעו בתדירגי העובדים וביכולת ההתארגנות שלהם, אך גם יצרו גמישות בשוק העבודה והובילו לצמיחה בכלכלות מסוימות.
יש ביקורת פרטנית וביקורת כוללת. בביקורת פרטנית נטען שלפעמים הפרטות נעשות משיקולים לא ענייניים, למשל מכירה לקרובים או לשחקנים פוליטיים. בביקורת הכוללת מטענים ערכיים ופרקטיים: ההפרטה מבוססת על ערכים אנוכיים-רווחיים ופוגעת בסולידריות. מבחינה מעשית נטען שהיא עלולה לפגוע באיכות השירותים, בזכויות עובדים ובשוויון.
הפרטה כוללת דרכים רבות ומגוונות למעבר מתפקידי מדינה לידיים שאינן ציבוריות. הבחירה בדרך תלויה בהקשר הפוליטי, הכלכלי והחברתי של כל מדינה.
הפרטה מדינית היא כשהממשלה מעבירה שירותים או חברות לידיים פרטיות. הפרטה היא ההיפך מהלאמה. הלאמה זה כש המדינה לוקחת בעלות.
רבים תומכים בהפרטה כי הם מאמינים שהשוק והחברות יעילים יותר. הם חושבים שאנשים פועלים בשביל רווח, וזה משפר תחרות.
אפשר להפריט דברים שונים: בעלות, תקציב, ניהול, ייצור ואספקת שירותים. גם אחרי הפרטה הממשלה לעתים שומרת על כללים ובקרה.
ברוב המאה ה-20 מדינות רבות הלאימו חברות. מאז סוף שנות ה-70 החלו להפריט יותר. אחרי נפילת ברית המועצות ההפרטה התגברה.
מדינות כמו ארצות הברית והאיחוד האירופי לעתים דוחפים להפרטה. גם ארגונים בינלאומיים כמו הבנק העולמי וקרן המטבע מעודדים זאת.
ממשלות מפרטות כי רוצים גיוס כסף, שיפור ניהול, או כי הציבור לא אוהב שירותים איטיים וגדולים.
דוגמא ידועה היא בריטניה בשנות ה-80 (תאצ'ריזם). בארצות הברית רייגן קידם גם הוא הפחתת מעורבות המדינה.
אנשים מבקרים את ההפרטה כי היא עלולה לפגוע בעובדים ובשירותים הציבוריים. יש חשש גם ממכירות לא הוגנות או איבוד שוויון.
תגובות גולשים