הצבא האירי הרפובליקני

ה־IRA (Óglaigh na hÉireann, "הצבא האירי הרפובליקני") הוא שם הגג של מספר ארגונים לאומניים ששאיפתם הייתה לאחד את כל חלקי אירלנד תחת שלטון אירי עצמאי. ארגוני ה־IRA פעלו הן באמצעים פוליטיים והן באמצעים אלימים, כולל לוחמת גרילה, לחימה לא סדירה בשטח נגד כוחות רשמיים. הודות לפיצולים אידאולוגיים ולשנים של לחימה, בשנת 2005 הוציא ה־IRA הצהרה כי המלחמה הסתיימה וכי על הפלגים להניח נשקם. בתקופת ה"צרות" (1969, 1998) נהרגו על ידי פלגים רפובליקניים, בראשם ה‑Provisional IRA (ה־PIRA, "הצבא האירי הרפובליקני הזמני"), למעלה מאלף בני אדם, ומספר ההרוגים הכולל מוערך בכ־2,000.

ה־IRA המקורי הוקם ב־1919, ובין המנהיגים המרכזיים היה מייקל קולינס. בין סוף שנות ה‑70 לסוף שנות ה‑90 היה ה‑PIRA הזרוע הצבאית הבולטת, ושימש כזרוע של מפלגת השין פיין. כיום קיימים פלגים שטוענים להיות ה־IRA, כמו RIRA ("האמיתי") ו‑CIRA ("ההמשך").

שורשי התנועה נעוצים במרדמיות שנמשכו מהמאה ה‑18. קבוצות כמו ה"אירים המאוחדים" קמו ב‑1798. רעב תפוחי האדמה באמצע המאה ה‑19 גרם למותם של כמיליון אנשים ולגל הגירה גדול. בשנות ה‑50 של המאה ה‑19 פעלו תנועות נוספות, וב־1905 נוסדה המפלגה שין פיין כזרוע פוליטית.

בשנת 1914 הוקמה מיליציה שנקראה "המתנדבים האיריים" כדי להגן על זכויות האירים. חלק מהמתנדבים השתתף במרידת חג הפסחא של 1916, שבה הוכרזה רפובליקה אירית לתקופה קצרה. מרידה זו דוכאה, ומנהיגיה הוצאו להורג. ב־1919 הכריזו נציגי השין פיין על הקמת רפובליקה בדרום האי, והמתנדבים החלו לקרוא לעצמם ה‑IRA.

ה־IRA ניהל לחימה גרילאית מוצלחת נגד כוחות בריטיים, בראשות מייקל קולינס. הבריטים גייסו יחידות כמו ה"בלאק אנד טאנס" שהיו ידועות באכזריותן. ב‑1920 אירע "יום ראשון העקוב מדם" שבו נרצחו עשרות אזרחים. ב־1921 נחתם ההסכם האנגלו‑אירי, שהעניק למדינות הדרומיות מעמד דומיניון והקים את מדינת אירלנד החופשית. ההסכם פיצל את התנועה והרבה מהרפובליקנים התנגדו לו. פרצה מלחמת אזרחים (1922, 1923) שבה נהרגו כ‑4,000 איש. מייקל קולינס נהרג במארב באוגוסט 1922.

בשנות ה‑60 החלו בקתולים בצפון אירלנד מחאות למען זכויות אזרח ושוויון. התנועה הושפעה מתנועות זכויות אדם בארצות הברית. כישלון המאבק הלא אלים ותגובת השלטון הבריטי חיזקו שוב את היקפה של הפעילות המיליטנטית ואת מעורבות ה‑IRA.

ב־1969 התפצל ה‑IRA: ה"רשמיים" התנגדו לטרור, וה"זמניים" (PIRA או "Provos") המשיכו בפעילות אלימה. ב‑1972 התרחשו אירועים קשים כמו "יום ראשון העקוב מדם" בדרי, שבו נהרגו 13 מפגינים. ה‑PIRA הרחיבו את פעולותיהם גם לאנגליה, וב־1974 פוצץ פצצן בברמינגהאם בו נהרגו 19 בני אדם. בשנת 1979 נרצח הלורד מאונטבאטן בידי ה‑IRA. פלגים קיצוניים מאוחרים יותר, כמו ה‑RIRA, לקחו אחריות לפיגועים קשים, למשל פיצוץ באומה (Omagh) ב‑1998 שבו נהרגו 29 אנשים.

בשנות ה‑80 קיימו אסירי ה‑IRA שביתות רעב, הפגנת התנגדות שבה הם הפסיקו לאכול. האסיר בובי סנדס מת בשביתת רעב ב‑1981, לאחר שנבחר לפרלמנט הבריטי בזמן מאסרו. מותו עורר גל מחאות והפגנות.

בעשור ה‑90 ה־IRA הגבירו את פעילותם, כולל ירי ופצצות שגרמו לאבדות רבות ולנזקים כלכליים. ב‑1994 הכריז ה‑PIRA על הפסקת אש, אך ב‑1996 חודשה הפעילות. ב‑1997 הוכרזה הפסקת אש נוספת, ושיחות שלום התקיימו עם ממשלת בריטניה. ב‑1998 נחתם הסכם יום שישי הטוב (Good Friday Agreement) שכלל הוראות על זכויות אזרח, שחרור אסירים ופירוק מיליציות. ועדיין נמשכו מתחים, והמעקב אחר פירוק הנשק הוביל לעיכובים בפעילות המוסדות.

בשנים הראשונות של העשור הנוכחי ניהלו ראשי ה‑IRA שיחות חשאיות עם נציגים פרוטסטנטים, וכן עם בריטניה ואירלנד. בדצמבר 2004 הוכרז התקדמות משמעותית. ביולי 2005 פרסם ה‑IRA הודעה פומבית שסיפחה את סוף הקמפיין המזויין ודרשה מהפלגים להשמיד את מאגרי הנשק. הממשלה הבריטית פירקה חלק מהבסיסים שנותרו, אם כי מפלגות פרלמנטריות דרשו הוכחות קונקרטיות לפירוק.

ההחלטות ברמת הארגון נעשות על ידי ה‑General Army Convention (GAC), אספה כללית שממנה נבחרת הנהלה צבאית בת־12. הוועדה הצבאית (Army Council) מנהלת את הפעילות היומיומית והיא בדרך‑כלל בת שבעה חברים. תכנונים מבצעיים עוברים דרך GHQ, המטה הכללי. ה־IRA מחולק לפיקוד צפוני ודרומי, עם בריגדות אזוריות. היחידות המבצעיות נקראו ASU, Active Service Units, יחידות קטנות בדרך‑כלל של כ‑8 לוחמים. ליחידות נשים קראו Cumann na mBan. ל‑PIRA היו כמה מאות פעילים פעילים ותמיכה רחבה יותר בציבור; פלגים כמו RIRA ו‑CIRA כללו עשרות פעילים כל אחד.

מקורות הנשק המרכזיים היו ארצות הברית ולוב. לוב סיפקה נשק כמו רובים מסוג AK‑47 וחומרי נפץ. בארה"ב פעלו רשתות תמיכה וניסיון להבריח נשק, שחלקו נתפס על ידי ה‑FBI. ה‑IRA גם פיתחו חומרים וציוד בבית, חומרי נפץ מתערובות נפוצות וכלי נשק תוצרת בית, כמו פצצות מסמרים. הם השתמשו גם בטילי סטינגר, טילים נגד מטוסים, ושיגרו פצמ"רים לעבר מטרות סימבוליות. מאגרי נשק הוחזקו בגבול ובשטח הרפובליקה, שם היה קל יותר להסתירם.

ה־IRA (הצבא האירי הרפובליקני) הוא שם לקבוצות שרצו שאירלנד תהיה מאוחדת ומושלת על ידי אירים. חלקן פעלו גם באלימות. ב‑2005 קבעו שהלחימה תסתיים.

לפני המאה ה‑20 היו מרידות ואירועים רבים שאנשים רצו בהם עצמאות. לאחר מלחמת העולם הראשונה נוצר ה‑IRA.

מחלוקות על השלטון התחילו כבר במאה ה‑18. ברעב הגדול במאה ה‑19 מתו ותים רבים והאחרים עזבו את האי.

ב‑1916 קמה מרידה גדולה בדבלין. קוראים לה מרידת חג הפסחא. המורדים ניסו להכריז על מדינה חדשה.

אחרי המרד החלה מלחמת עצמאות מול בריטניה. ב‑1921 נחתם הסכם שהקים מדינה חדשה בדרום. זה חילק את העם ופרצה מלחמת אזרחים.

בשנות ה‑60 הקתולים בצפון רצו זכויות שוות. הם הפגינו. התגובות קדמו לעליה במתיחות.

ב‑1969 התאחדו חלקים שונים. קבוצת ה"זמניים" המשיכה בפעולות אלימות. היו פיצוצים ואירועים שבהם נפגעו אזרחים.

בשנות ה‑80 אסירים עשו שביתות רעב, הפסיקו לאכול כדי להראות מחאה. אחד מהם, בובי סנדס, מת בזמן השביתה.

ב‑1994 הוכרז הפסקת אש. היא נשברה ופעם נוספת הוכרזה הפסקת אש. ב‑1998 הוסכם על הסכם שלום גדול שנקרא "יום שישי הטוב".

בשנים 2004, 2005 התקיימו שיחות בין קבוצות שונות. ביולי 2005 הודיעו מנהיגי ה‑IRA שהלחימה מסתיימת והם יפסיקו להשתמש בנשק.

החלטות נעשות על ידי קבוצות מפקדות. היחידות הקטנות של ה‑IRA נקראו ASU, יחידות פעילות. יש גם יחידת נשים בשם Cumann na mBan.

ה־IRA קיבלו נשק ממדינות וממקורות אחרים. הם גם הכינו פצצות וכלים בבית. בזמנים מאוחרים יותר ביקשו להחביא את הנשק בגבול בין אירלנד לבריטניה.