הקזת דם

הקזת דם (פלבוטומיה, הורדת דם מכוונת לשם טיפול) הייתה שיטת רפואה נפוצה מהעת העתיקה ועד סוף המאה ה-19. היא כללה איבוד דם גדול לפעמים, מתוך אמונה ש'הדם הרע' צריך לצאת כדי לרפא או למנוע מחלות. לבסוף הפסקו להשתמש בה כי הוכח שהיא מסוכנת יותר ממועילה.


הקזת דם הייתה מקובלת ביוון, במצרים ובמסופוטמיה. היפוקרטס הזכיר אותה אך בדרך כלל התמקד בתזונה. אריסטראטוס וטוענים אחרים חשבו שמחלות נגרמות מעודף דם, וטיפלו בכך בהקזת דם ובאמצעים אחרים כמו פעילות גופנית והפחתת מזון. גלנוס (Galen) חיזק את השיטה כשהראה שהעורקים והוורידים מלאים בדם. הוא קבע כללים מסובכים לקביעת כמות הדם שיש להוציא, לפי גיל, מצב, עונה ומקום המחלה. גלנוס גם קישר כלי דם לאיברים שונים, והמליץ להקיז דם ממקום מסוים בהתאם למחלה.

כתבים תלמודיים נוצריים ומוסלמיים כללו הנחיות להפחית סיכונים בהקזת דם. הרופאים האיסלאמיים קיבלו חלק מהרעיונות מהיוונים, ותיארו שיטות הקזת דם בכתבים מרכזיים. השיטה תועדה גם ברפואה האיורוודית המסורתית.

גם אחרי שביטול תורת הליחות, גלבים, barber-surgeons, המשיכו להקיז דם. המוט ולוח הצבעים האדום-לבן של המספרה נבעו מטיפול זה; האדום מסמל דם והלבן תחבושות. השיטה נמשכה בימי הביניים. במאה ה-16 ועד ה-18 החלו להישמע ספקות, אך היו מקומות שבהם המשיכו להמליץ על הקזות תכופות.

הקזת דם נעשתה בשיטות שונות. לעיתים הוקיזו כמות רבה עד לאיבוד הכרה, וזה נחשב בעיניהם לגמור טיפול.

ויליאם הארווי הפריך את התיאוריה הבסיסית ב-1628. במאה ה-19 הראה פייר לואי שהקזת דם לא עוזרת בחלק ממחלות כמו דלקת ריאות. למרות זאת, רופאים מסוימים המשיכו לתמוך בה. בארצות הברית החדשה קידם בנג'מין ראש הקזת דם קיצונית; ג'ורג' וושינגטון הוקז בערך 1.7 ליטר דם בעת שפיתח הצטננות, והדבר תרם למותו ב-1799.

המשך השימוש נבע בין השאר מהיעדר טיפולים טובים אחרים ומהשפעת הפלצבו, התחושה שביצעו משהו פעיל לטיפול החולה.

כיום הקזת דם נעשית רק במקרים רפואיים מסוימים, כמו המוכרומטוזיס (הצטברות יתר של ברזל) ופוליציטמיה (עודף תאי דם אדומים). הטיפול מצריך מומחיות ורק צוותים מוסמכים מבצעים אותו. בעבר רופאים גם הקיזו דם לצורך בדיקות; היום אחיות ואחים מיומנים עושים ניקור ורידי, פגיעה קטנה בווריד להוצאת דם לבדיקות.

הקזת דם (פלבוטומיה, הורדת דם בכוונה) הייתה טיפול ישן מאוד. הרופאים הורידו דם כי האמינו שזה יעזור לחולה.


הודות לה זו שיטה הייתה נפוצה ביוון, מצרים ומסופוטמיה. גלנוס, רופא גדול, אמר שעורקים וורידים מלאים בדם. הוא המליץ להקיז דם לפי גיל ומצב.

בכתבים יהודיים, נוצריים ומוסלמיים יש עצות איך להפחית סכנות בהקזת דם. גם ברפואה ההודית העתיקה התיארו זאת.

בימינו של פעם גלבים, הספרים והמנתחים הפשוטים, הוציאו דם מהאנשים. מוט המספרה האדום-לבן הגיע ממקומות אלה. עם הזמן מדענים כמו ויליאם הארווי גילו שהרעיונות האלה שגויים. בארצות הברית קיבלו את השיטה בחום; ג'ורג' וושינגטון הוקז כמות דם גדולה, וזה פגע בו ב-1799.

הקיזו דם בשיטות שונות. לפעמים הפסיקו רק כשהאדם כמעט התעלף.

היום משתמשים בה רק למחלות מסוימות. למשל במוכרומטוזיס, עודף ברזל בגוף. ולפוליציטמיה, יותר מדי תאי דם אדומים. בבית חולים צוות מיומן מבצע את הטיפול. כיום אחיות ואחים לוקחים דם לבדיקה, בעזרת ניקור וורידי, דקירה קלה בווריד.